הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל סיפר, כיצד בהתבוננות בדרכי ה' רואין שאין שיעור כלל למעשי האדם, וכי כל מעשה ולו השיעור הקטן ביותר מוכתב הוא מלמעלה.
היה זה בימים הראשונים שלאחר המהפיכה ברוסיה, בה הדיחו את הצאר ניקולאי מכסאו. אותה תקופה היתה מלאה אנדרלמוסיה. הצאר הודח, אבל לא קם עדיין משטר יציב במקומו. היתה זו תקופה של אין מלך! ואיש הישר בעיניו יעשה. כל מיני כנופיות קמו ועשו כטוב בעיניהם, והצד השווה שבהם, שכולם שדדו וחמסו, גזלו ובזזו, נישלו את העשירים ומוטטו את המסחר והכלכלה.
בין הכנופיות שקמו אז, היתה אחת מסוכנת ונועזה ביותר. היתה זו הכנופיה שהקים שודד בשם פטלורה, ועל שמו נקראו כל אנשיו: "הפטלורצ'קים". אלה הטילו חיתתם על הכל, במיוחד על יהודים. הם הסתובבו עם רובים בידיהם, חמסו ובזזו, היכו והרגו, ובמיוחד נשפך זעמם על יהודים. כל יהודי שיצא לרחוב – סיכן את נפשו בזה, כי הללו היו אכזרים והורגים בדם קר ובלי כל מחשבה שניה, ורבים מישראל נפלו בידם כצאן לטבח!
יום אחד, מספר רבי מאיר, מוכרח הייתי לצאת לרחוב כדי להגיע למקום כלשהו. הספקתי רק לפסוע מרחק קצר, ומיד הגיח מולי אחד מרוצחי הכנופיה הזו ותפס אותי. הבנתי מיד כי גורלי נחרץ ולא נותר לי אלא לומר ווידוי. הוא תפס בי בחזקה והוביל אותי לאיזו תחנת משטרה. בדרך הספקתי לומר חמש פעמים ווידוי, ומיד כשהכניס אותי לתחנת המשטרה, העמיד אותי ליד קיר והתכונן לירות בי, הוא זז ממזי אחורה כשני מטר, כדי שיוכל לכוון ברובתו היטב למול ראשי, אבל נדמה היה לו שאינני עומד מכוון בדיוק לקנה הרובה.
המחשבות שחלפו באותם רגעים היו איומות, ידעתי שרגעיי אלו הינם האחרונים בחיי, ואמונתי היתה שאין בידי לעשות דבר מה.
אותו אכזר לא היה מוכן לזוז ממקומו והתעקש דוקא שאני אזוז ושאכוון עצמי למול קן הרובה… הוא צעק עלי צעקות אימים: לזוז!! ואני הייתי מוכן להישמע לו, ידעתי שאין בפסיעה זו או אחרת שיעור לשנות רוע הגזירה, ומה חשוב לי כבר אם אזוז כמה סנטימטרים, אלא שאברי לא נשמעו לי, הדם קפא בעורקי ולמרות רצוני לא יכולתי פשוט לזוז אפילו מרחק כלשהו. הרגשתי עצמי משותק.
הרוצח ממשיך לצרוח כנגדי ולקלל: בשום אופן לאן לא אני אזוז, אלא אתה תזוז! ואני, כפי שאמרתי, רוצה אבל לא יכול!…
תוך כדי הצעקות נפתח לפתע חלון קטן מכיוון החדר השני, ואיזה קצין שישב שם שואלו: מה אתה צועק כל כך? והרוצח משיב לו: הבאתי לכאן איזה יהודון לירות בו, אני מבקש ממנו לזוז לכיוון הרובה והוא מסרב… גוער בו הקצין ואומר לו: הנח לו, תן לו ללכת… מיד הוא הוריד את הרובה ואומר לי: לך!…
יצאתי החוצה ואני אומר לעצמי: רבש"ע, אין שיעור לגודל מעשיך, הן חיי ניתנו לי עכשיו במתנה, ממש תחיית המתים, כבריה חדשה, ומכאן ראיתי מה כוחה של כל פעולה שעושה השי"ת ואף אם האדם אינו עושה פעולה שיש בה שיעור, יש בה לעתים הצלת חיים של ממש.