"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ג')
הרב ישראל ליוש
בפרשת השבוע מחדשת התורה שאדם יכול בכח דיבורו להחיל איסורים על דברים המותרים. כתוב בספרים הקדושים שכח הדיבור הוא כח מיוחד מאוד, ומחובתנו לשמור עליו בקדושה ובטהרה, לבלתי נחללו ע"י דיבורים אסורים, כמו לשון הרע, רכילות, שקר, וכדומה.
הבה נעיין! חוש הדיבור הוא מיוחד יותר מכל שאר החושים, בכל החושים אדם יכול להשתמש בהם וליהנות מהם כשהוא לבדו עם עצמו, ללא צורך בהשתתפות של זולתו. הוא יכול לשמוע מוסיקה טובה לבדו, גם מחוש הראיה וחוש הריח נהנה הוא לבדו. כדי לראות תמונה או נוף יפה אינו זקוק לחבר, גם להריח ריח נעים אינו זקוק לזולתו. ואילו חוש הדיבור הרי כדי ליהנות ממנו, חייב הוא בן שיח, הוא צריך השתתפות של חבר שומע, רק כך כאשר יהיה לו חבר מקשיב, תהיה הנאתו מחוש הדיבור מושלמת.
יש לומר, שכיון שחוש הדיבור צריך הוא שותף ולא נהנים ממנו לבד, א"כ חובה עלינו להיזהר על נקיון הדיבור וטהרתו שבעתיים, כי הרי כל נזק או תקלה שתצא מן הדיבור, לא רק הדובר נתקל בו אלא גם חברו השומע.
סיפור מאלף על שמירת דיבור אמת של הגאון רבי שמואל קאלין זצ"ל בעל ה'מחצית השקל'. היה זה בתקופה בה הגויים שונאי ישראל ניסו בכל כוחם להעליל עלילות דם על היהודים, כאילו הם צריכים דם עבור המצות לחג הפסח, ולשם כך הם שוחטים ילד גוי ומוהלים את דמו בבצק המצות, גם בעירו של המחצית השקל שררה אווירת מתח בין היהודים והגויים, ובאויר ריחף כל העת החשש מעלילת דם קרבה.
בעל המחצית השקל החליט שהוא מנצל את קשריו עם מושל המחוז, ובשיחה עמו הסביר לו כי כל עלילות הדם הם שקריות, וכי עם ישראל מלבד שהוא מוזהר על 'לא תרצח', הוא אף מוזהר שלא לאכול דם, ולכן אין כל אמת בעלילה המרושעת כי העם היהודי שוחט ילדי גויים לצורך אפיית המצות. המושל השתכנע מכנות דבריו של הגאון זצ"ל, והבטיח לו כי על כל צרה שלא תבוא הוא יגן על היהודים מפני עלילה כזו.
ואכן אשר יגורו בא, וסמוך לחג הפסח נמצאה גופת ילד גוי, ולידה סכין. העיר נעשתה כמרקחה, והגויים תאבי דמם של היהודים עמדו כבר בפתח רחוב היהודים לכלות בהם את זעמם. המושל קיים את הבטחתו ותיכף שלח את חייליו כדי להגן עליהם מפני חמת זעמם של הגויים.
חקירת מקרה הרצח החלה, והנתון המדהים שנתגלה שהסכין שנמצאה ליד גופתו של הילד, וכנראה שימשה את הרוצחים, היא לא פחות ולא יותר שייכת לבעל המחצית השקל. למותר לציין שטרף זה נטרף ע"י הגויים בשמחה, הלא מורם ורבם של היהודים נתפס על חם, והרב נלקח לבית הכלא לדעת מה יעשה בו. לא הועילו לו כל קשריו עם המושל, כי גם הוא כעס עליו מאוד על כך שהערים עליו בהעמדת פני צדיק ותמים, ובסופו של דבר הרצח נעשה ע"י הסכין שלו.
תלמידיו, צאן מרעיתו של הגאון זצ"ל שכרו לשירותי ההגנה במשפטו את שירותיו של עורך דין גדול מאוד, והאחרון נפגש עם המחצית השקל לקראת המשפט, בפגישה זו הציע העו"ד למחצית השקל לכפור בעובדה שהסכין שייכת לו, כי לעת עתה אין לתביעה כל ראיה כי אכן הסכין שייכת למחצית השקל.
אך למרבה פליאתו של עורך הדין, לא הסכים המחצית השקל לבקשתו, וענה לו 'היה לא תהיה, אני לא אוציא דבר שקר מפי, אני אודה שהסכין שייכת לי, אך לא אני רצחתי את הילד וגם אינני יודע מי כן רצחו'. עורך הדין ראה שהגאון זצ"ל אינו משתף עמו פעולה בהליך ההגנה, ולכן התפטר מתפקידו במשפט זה.
גם שכנועם של ראשי הקהילה לא הועילו, והמחצית השקל נשאר בשלו, 'לא אוציא דבר שקר מפי'. עת המשפט הגיע, וכבר בתחילתו שואל השופט את המחצית השקל, 'האם הנך מודה שהסכין הזו שלך?' 'כן' ענה הרב, השופט שכנראה לא היה כ"כ רשע כמו התביעה, ניסה לעזור למחצית השקל, ושוב פנה אליו 'יודע אתה כי אין כל עדות שאכן הסכין היתה שלך, ולכן יכול אתה לכפור בעובדה זו, האם בכל אופן אתה מודה שהסכין שלך?' ושוב עונה לו המחצית השקל בבטחה 'כן, הסכין אכן שלי, אולם לא אני רצחתי את הילד, וגם אין לי כל מושג מי רצח אותו!'.
דברי המחצית השקל הרשימו את השופט, והוא פנה אל התביעה בטענה כי הוא רואה לנכון להאמין לנאשם ולזכותו, כי אם הוא שקרן והוא אכן ביצע את הרצח, מדוע לא שיקר שהסכין איננה שלו, הרי יכול היה להיפטר בכך מכל התביעה, אין זה אלא כי איש אמת הוא, ואני מאמין לו כי לא הוא רצח את הילד.
שמחה גדולה היתה ליהודים, אבל שמחתם הפכה לתוגה כאשר התובע נעמד וטען כי יש לו עד שמוכן להעיד שהסכין שייכת למחצית השקל, ואי לכך כבר אין ראיה שהמחצית השקל דובר אמת, כי לא יכול היה לשקר בזאת. העד עלה על דוכן העדים, והשופט שואל אותו האם ראית מעודך את הסכין הזו? 'לא' ענה האיש, 'אבל אני שימשתי בעבר כמשרת בבית הרב ומכיר אני את כל הסכינים שהיו בביתו, ובידי סימן מובהק כי גם סכין זו היא מסכיניו, כי בכל סכיני הרב יש חריץ דק בראשם'. השופט ציוה להביא אליו את הסכין, ואכן כך היה, גם בראש סכין זו ישנו חריץ דק. 'מה בפיך?' שאל השופט את כבוד הרב הנאשם, ושוב ענה הרב בנחרצות 'אכן הסכין שלי, אך אם עד כעת לא ידעתי מי הרוצח, עתה אני כבר יודע מיהו, הרוצח הוא לא אחר מעד המעיד לרעתי!!, פני העד חפו והוא התמוטט על מקומו והודה במעשה הרצח.
כבוד הרב הסביר לשופט ולכל הנוכחים את ראייתו הברורה, 'בואו אל ביתי וראו כי בכל הסכינים שלי אין כל חריץ, ורק בסכין הזו ששימשה את הרוצח יש חריץ, ואם כן כיצד ידע על כך העד, הרי הוא אמר לכם כי הוא לא ראה מעודו את הסכין, אין זאת אלא כי הוא הרוצח ולכן הכיר את הסכין היטב.
בכבוד מלכים שוחרר הרב מהכלא, וליהודים היתה הרווחה, והכל הבינו כי אין כל הפסד משמירת דיבור של אמת.