ואת השולחן ואת כליו (שמות לא ח)
בבני ברק נפטרה לפני מספר שבועות אשה צדקת ויראת–השם, בשם מרת לאה ברבר ע"ה. מי שהשתתף בהלווייתה הבחין שאנשי הח"ק מניחים בתוך קברה לוח–עץ גדול. בימי ה'שבעה' שמענו מהבנים שיחי' את הסיפור המלא אודות לוח–העץ.
מרת לאה ע"ה ובעלה הרב אברהם צבי ברבר זצ"ל, הקפידו מאוד שלא לשבת אף פעם לסעודת-השבת בלי אורח עני. גם אם לא הזדמן להם למצוא עני בקרבת–מקום, השקיעו מאמצים עליונים על מנת להביאו לסעודת–השבת. הבנים מעידים כי 'אף פעם לא ישבנו לסעודת-שבת בלי אורח'.
והיו האורחים הללו בצורתם ובתואר-פניהם של האורחים-של-פעם, בעיירות ישראל בגלות. עניים ואביונים, שריח לא-טוב עלה מהם, ובזמן הסעודה נקטו במעשים שנפשו של אדם סולדת מהם. והיו גם כאלה שלא הסתפקו בסעודות השבת, אלא נשארו כמה ימים – ולפעמים שבועות – לאחר מכן. למרות הכל, לא התעייפו בני הזוג הצדיקים הללו, לבית ברבר, והקפידו בתמידות על הבאתו של אורח מהסוג הנ"ל, כדי 'להתפאר' בו במהלך השבת.כך היה גם בסעודות החגים, ובסעודת פורים.
והנה, ביום פורים אחד, שהיה גשום במיוחד והבריות לא הסתובבו ברחובות, לא הזדמן להם בשום אופן להשיג עני שיאכל על שולחנם בעת הסעודה. מרת לאה ע"ה שיגרה את בעלה שוב ושוב אל הרחוב, אולי בכל זאת יימצא עני כלשהו, ואין. אבל היא לא ויתרה. הוציאה מארנקה כסף, וביקשה מבעלה שייסע לתחנה המרכזית בתל אביב, שם מסתובבים מאות עניים, ויביא משם את אחד מהם לסעודה. האבא מילא את רצון אשתו, נסע לתל אביב והביא משם אורח עני, אבל כזה שכל צורתו אמרה עניות, על כל המשתמע מכך… 'עד היום אנחנו זוכרים את הרגע שבו פתח אבא זצ"ל את הדלת, ועימו העני, ואמא פורצת בשאגות–שמחה על המצוה הגדולה שהזדמנה להם. אורח זה, אגב, נשאר בביתם זמן רב לאחר פורים. כל כך היה טוב לו, שלא רצה ללכת…
את המצוה הגדולה הזו של הכנסת-אורחים, קיימו בני הזוג ברבר, וכל משפחתם, על השולחן בסלון-הבית. והיה השולחן הזה עד למצוה שנעשתה במסירות נפש. והנה, לפני פטירתו, אמר בעל-הבית, הרב אברהם צבי זצ"ל, שכיון שאמרו חז"ל (ברכות, דף נ"ה עמוד א') ש'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' – ברצוני לחלק את לוח-העץ של שולחן-המצוה שלנו לשני חלקים, כשחלק אחד יונח בתוך קברי-שלי והחלק השני בקברה של רעייתי, ויבוא השולחן ויכפר עלינו בבית דין של מעלה.
צוואתו הייחודית של הרב ברבר זצ"ל מעוגנת בדבריו של 'רבינו בחיי' על הפסוק 'ועשית שולחן עצי שטים' (שמות, פרק כ"ה פסוק כ"ג), וכך הוא כותב: 'ועל דרך הפשט, הוצרך השולחן בבית ד', בלחם אשר עליו להיות שורש דבר שתחול הברכה בו, וכו'. ועל דרך המדרש (תנחומא, תרומה י') ועשית שולחן עצי שיטי״ם, שלום טובה ישועה מחילה. וכן מצינו בארון ובמזבח, כי כל הטובות האלה נכללות בה ובאות בסיבתם, גם בסיבת השולחן כי הוא מזבח כפרה לאדם, והלחם שעל השולחן הוא חשוב כקרבן על גבי המזבח כשאדם טוב-עין מיטיב ומאכיל שם העניים. והוא שדרשו חז"ל (ברכות נ"ה) והמזבח עץ שלש אמות וגו' וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ד' (יחזקאל מ"א, כ"ב), פתח במזבח וסיים בשולחן, אלא בזמן שבית המקדש קיים, אדם מתכפר על יד המזבח, עכשיו שאין בית המקדש קיים אדם מתכפר על ידי השולחן. ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו, ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שולחנו. ולכך אמרו חז"ל (ברכות נ"ד ע"ב) המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו'. עכ"ל רבנו בחיי.
מעשים רבים לבלי מספר סופרו לאחר פטירתם של בני הזוג ברבר, כשהמעשה בה"א הידיעה היה שאת כל מעשיהם אלה עשו בהסתר גמור, ורצונם היה שהדברים לא יתגלו ויתפרסמו. אחד המעשים הנאדרים–בקודש של מרת לאה ע"ה היה בעת התאונה המחרידה שהתרחשה ביום פטירת ה'בבא סאלי' זצ"ל, תאונה שהותירה אחריה עשרות יתומים רכים. הגב' לאה החליטה לאמץ את 5 יתומיה של אחת המשפחות, ובמשך שנים הייתה משכימה מדי בוקר בבוקרו, ומגיעה לבית המשפחה בשעה 6:50, נכנסת לשם בשמחה ובשירה, ומעירה את הילדים ומכינה אותם ליציאה ללימודים בחיידר. הגב' ברבר ע"ה לא הייתה אז צעירה לימים. מנין שנותיה הגיע ל-62 – ולמרות זאת ביצעה את מלאכת-הקודש הזו לא יום אחד, ולא יומיים; לא שבוע ולא שבועיים. במשך שנים הגיעה מדי בוקר לבית המשפחה בהתנדבות מלאה כמובן, וסייעה בגידול היתומים. בשעות אחה"צ הגיעה שוב, וסידרה את הבית וניקתה אותו, רחצה את הילדים והשכיבה אותם לישון.
כך היו אנשי הדור ההוא, שהיו מוכנים להתמסר למען הזולת בצורה שאי אפשר לתאר. וכל זאת, ללא רעש וצלצולים רק האמת עמדה מול עיניהם!
(קול ברמה)
לא יאומן ! צדיקים גדולים