"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ" (י"ב ,כ"ח)
וברש"י: אף ההליכה מנה הכתוב ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה
מרגש לעקוב אחר החיבה שרחשו גדולי ישראל לקיום המצוות. חיבה, אשר גרמה להם לקיים אותן במסירות נפש ומתוך דבקות אמיתית
בימי רבי אלעזר הרוקח זצ"ל מאמסטרדם בעל "מעשה רוקח" ארע מאורע נורא –
העיר אמסטרדם ישבה על שפת נהר גדול, וסכר מים אדיר ממדים הגן עליה מפני שיטפונות. באחת השנים ביום תענית אסתר צפו על פני המים רבבות דגים, שבראשם היו כמין קרנים חזקת, ובאמצעותן הם החלו לדפוק על הסכר בעצמה כזו, עד שנראה היה שבתוך זמן מועט הוא יקרוס וכל העיר תשטף בימי הנהר.
שלח המלך לקרוא לרב הקדוש והזהירו, שאם לא יסורו הדגים מהנהר יוציא המלך כתב גרוש לכל היהודים. ענה לו רבי אלעזר: "בכוחי לקבל על עצמי את המשימה להסיר את הדגים מן הסכר, אלא שי לי תנאי אחד – על המלך לממן מקופת הממלכה יין לרוב עבור יום הפורים שיחול למחרת, והיהודים ישתו כאות נפשם ללא מעצור".
זעם המלך למשמע הבקשה וקרא: "מורד במלכות אתה! אני מבקשך להתפלל ולצום, ואתה מבקש ממני לתת לבני עמך להשתכר ביין המלך על חשבון קופת הממלכה?!".
ענהו רבי אלעזר: ,זהו התנאי שלי להסכם שביקש המלך. אני לא ביקשתי הסכם כזה, כל כולו הגיע על פי רצון המלך".
המלך שמע את דבריו, התרכך ואמר: "הנני מסכים לעשות כדבריך, אבל דע לך, שאם תוך שלושה ימים לא יסורו הדגים, יעזבו היהודים את כל ממלכת הולנד לצמיתות".
למחרת עם שחר הוצבו ברחובות העיר חביות גדולות מלאות יין, והעיר אמסטרדם צהלה ושמחה בטוב לב ובמשתה. השמחה גאתה עד השחקים, עד שלא היתה זכורה שמחת פורים באמסטרדם כאותה שמחת פורים.
לקראת ערב, בשעת סעודת היום, הגיע שליח מבית המלך לביתו שך ר' אלעזר, והודיע לו שכל הדגים נסוגו מן הנהר, והעיר ניצלה.
חביבה מצוה בשעתה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, כמו שכתוב: "שומר מצוה שומר נפשו" (משלי י"ט, ט"ז) – שומר מצוה שלא יעזבנה, שומר נפשו מן המיתה.
אל ה"חפץ חיים" זצ"ל הגיע אדם, ובפיו בקשה: ברצונו להתארח אצל הרב בשבת, אך הוא מבקש לשלם על כל האוכל שיגישו לו. נעתר ה"חפץ חיים" לבקשה, והתאמץ על מנת להכין לו סעודות שבת מיוחדות במינן. האורח אכל בחופשיות מרובה, שהרי הוא משלם על כל הנכנס לפיו… ובמוצאי שבת ניגש לבקש חשבון.
תמה ה"חפץ חיים": וכי סבור אתה שאמכור את המצוה בכסף? לא בא בחשבון!
"אבל סיכמנו מראש על כך!" – מחה האורח.
אמר לו ה"חפץ חיים": "מוכרח הייתי לגרום לך להרגשה נוחה, ולכן אישרתי את הענין, אך לא יעלה על הדעת שבאמת אמכור את מצות הכנסת האורחים שלי".
את גודל החביבות לקיום המצוות בכללן, וחביבות מצוה בשעתה, זכיתי לחוות על בשרי בביתו של מרן ה"חזון איש" זצ"ל. ארע שנאלצתי להתעכב עד שעה מאוחרת בבני ברק, וכבר לא היתה אפשרות לחזור הביתה. בלית ברירה נשארתי ללון בבני ברק, בביתו של מרן. השעה היתה מאוחרת ביותר, אך דבר לא מנע מן ה"חזון איש", לעסוק ביחד עם גיסו הסטיפלר זצ"ל וזוגתו, אחות ה"חזון איש", לעסוק במצות הכנסת אורחים בנעימות ובחביבות נפלאה.
הסטיפלר וזוגתו סחבו עבורי את המזרן וכלי המיטה, וה"חזון איש" הלך לפניהם להראות להם היכן יניחו את המזרן. איני זוכר אם גם הוא עזר בסחיבת כלי המיטה, אך היטב חרות בזכרוני כיצד הכין עבורי כלי עם מי נטילת ידים לשחרית, והעמיד אותו ליד המיטה.
כשראיתי את טרחתו המרובה, ניסיתי בכל כוחי להתנגד לכל הכבוד המופלג הזה. אמר לי ה"חזון איש" במתק לשונו: "ממתי אומר האתרוג לבעל האתרוג מה הוא יעשה איתו?…" כאומר לי: האורח הוא חפץ במצוה, וכשם שהאתרוג אינו יכול לחוות דעתו ולומר לבעליו איך לקיים את המצוה, כך אין לך זכות להתנגד…
בבוקר הכין עבורי ה"חזון איש" פת שחרית שכללה לחם, דג מלוח ותה. הוא עצמו שכב במיטתו סמוך לשולחן ואמר דברי תורה. כשהגעתי לברכת המזון הרגשתי שיכול אני לומר 'יעלה ויבוא' מרוב הרגשת האור והשמחה במצוה שהקרין ה"חזון איש" סביבו.
רבי חיים ברים זצ"ל סיפר שגם לו ארע דבר כזה ביחד עם שני חבריו – רבי משה יהושע לנדא זצ"ל ורבי יודל שפירא זצ"ל. עוד הוסיף, כי מנהגו של ה"חזון איש" היה ,להראות לאורחים קודם כל את מקומו של בית הכיסא, וכל זאת כדי לטעת באורח הרגשה נוחה ונעימה, כאילו מצוי הוא בביתו שלו.
סיפר לי גם על נער צעיר כבן ארבע עשרה שנזדמן לרב מטשעבין זצ"ל באנגליה. הרב שאלו אם כבר אכל ארוחת ערב, וכשאמר לו שלא אכל, עמד הרב, ערך לפניו את השולחן, הכין לו ארוחה, ולאחר מכן ישב לידו, שוחח איתו והנעים את שהותו בבית.
הילד חש אי נעימות מטרחתו של גדול הדור והזמן שהוא מקדיש עבורו. אמר לו הרב: "מצות הכנסת אורחים כולל גם דאגה לתחושתו הנעימה של האורח. אם אושיב אותך לבדך לאכול, ולא אשב בסמוך אליך, יהיה חסר בקיום המצוה".
אריה שאג – חנוכה