אצבע אלקים היא (שמות ח טו)
בימי סוף השבוע היו לגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל כמה שיעורים קבועים בכמה מקומות שונים. בליל שישי היה מוסר שיעור בתל אביב. ביום שישי בבוקר מסר שיעור לאברכים ברחוב רש"י, ומיד לאחר מכן מסר שיעור בישיבת מחנובקה על פי בקשתו של האדמו"ר זצ"ל. לפני מעריב מסר את השיעור בבית יחיאל. והשיעור באור החיים שאחרי הסעודה היה השיעור החמישי שמסר בתוך עשרים וארבע שעות.
כל שיעור היה מוסר בהתלהבות ובעמקות, כל הלכה וכל סברא היה אומרה עם כל החיות הפנימית הטמונה בתוכה. ומחמת כן קרה הרבה פעמים שאחרי הסעודה בליל שבת כבר היה רבנו באפיסת כוחות, אבל תמיד התחזק בכוחות עילאיים לזכות את הרבים, ובמסירות נפש היה מתאמץ ללכת למסור את השיעור. היו פעמים שאחרי הסעודה הלך לישון ל-5 דקות בלבד, כדי לקבל מעט כוחות רעננים לקראת השיעור, ולפעמים כשהלך לשיעור היה מתיישב כמה פעמים בספסלים שהיו בצידי הדרכים. אבל עם כל זאת לא ביטל את השיעור ותמיד השיעור התקיים במועדו.
אבל עברו השנים ועם הזמן כוחו נחלש, עד שהרגיש שכבר יותר איננו מסוגל לעמוד בעומס של השיעור החמישי באור החיים, ולאחר ששקל את כל הצדדים החליט בדעתו כי אין מנוס אלא להפסיק את השיעור הזה. לפיכך הודיע להגה"צ רבי רפאל הלל זצ"ל כי אין בכוחו יותר למסור את השיעור, ואכן באותו שבוע השיעור הקבוע לא התקיים.
הגיע זמן השיעור בליל שבת, רבנו נשאר בבית, אבל עדיין אינו יכול ללכת לנוח… אחד מילדיו חלה. המצב לא היה נראה טוב, הזמינו רופא הביתה והרופא פסק שזה חשש פיקוח נפש וצריך מיד לנסוע לבית חולים. רבנו נסע עם בנו לבית החולים, ומיותר לומר שבמצב כזה אי אפשר לנוח אפילו רגע.
רבנו, שמעשיו היו שקולים ומדודים, ישב בדרך והרהר לעצמו 'מה זאת עשה אלוקים לנו', איזה דבר עשה השבוע שלא כהוגן אשר בעבור זה באה עליו הצרה הזאת. חשב וחשב, ולפתע הבין הכל. השיעור באור החיים! הרי כל המעשה הזה אירע בדיוק בזמן של השיעור באור החיים. הרי זה אות ומופת גלוי ממרום לרמז כי עשה שלא כהוגן בביטול השיעור, ועל אף כל הקושי צריך היה להמשיך את אמירת השיעור.
מיד גמר בדעתו לשוב מיד לאמירת השיעור ולא לבטלו בשום אופן. ואכן בבוקרו של השבת כאשר מצבו של הילד הוטב במעט, ורבנו יכול היה לשוב לביתו, מיד כשהגיע לבית אמר: "הקב"ה גזר עלי שאהיה טרוד בליל שבת, עדיף להיות טרוד באמירת שיעור מאשר להיות טרוד עם רופאים ובתי חולים", ומיד שלח את אחד מבניו אל הרב הלל לומר לו שבשבוע הבא הוא חוזר לומר את השיעור כדרכו מימים ימימה. הרב הלל שלא ידע מאומה מכל הנעשה, לא הבין על מה הבהילות לבוא בשבת באמצע הסעודה בבוקר ולהודיע לו את ההודעה הזו, למה אי אפשר לחכות למוצאי שבת. אבל רבנו שהכיר בכוחו של היצר, שאם דוחים דבר הוא נדחה לעולמים, לא הסכים להמתין רגע ומשום כך מיד בבוקר לאחר ששב לביתו שלח להודיע לו על כך.
ביום ראשון נכנס רבנו אל מרן הסטייפלער זצ"ל לבקש ברכה בעד הילד הקטן שעדיין היה בבית החולים, שיתרפא במהרה. הסטייפלער, כששמע שהבן לא מרגיש טוב, מיד שאל מעצמו: "האם ביטלת השבוע איזה דבר של זיכוי הרבים?".
רבנו נדהם מהשאלה, הרי הסטייפלער לא ידע מאומה מהמעשה של ביטול השיעור, ואיך עתה יודע בדיוק לשאול את השאלה הזו? ורבנו השיב לו שאכן ביטל השבוע את השיעור הקבוע שהיה לו ב'אור החיים'. הסטייפלער אמר מיד: "תחזור בחזרה לומר את השיעור, לא מבטלים דבר של זיכוי הרבים". ובעז"ה לא עברו יום יומיים והבן הבריא במהרה, והכל שב על מקומו לשלום.
הגיע ליל שבת, והשיעור שב לסדרו לשמחת ולהנאת הציבור כולו. באמצע השיעור הבחינו כמה מהמשתתפים כי ר' דוידל פרנקל עומד מחוץ לבית כנסת ומסתכל מהחלון אם אכן רבנו מוסר את השיעור. כששאלוהו מדוע הגיע לשיעור הזה, הרי בדרך כלל לא היה בא לשיעור, השיב: "אני לא בא לכאן סתם. הסטייפלר שלח אותי לכאן בשביל לראות אם אכן ר' בן ציון פלמן חזר למסור את השיעור".
(שלמים מציון וארא תשע"ו)
1/349