הסבא כדרכו בקודש לא זז ולא נע, מלא בטחון בקב"ה, שהפורעים לא יגעו בו לרעה, המשיך לעמוד כשכוס ההבדלה בידו, והמתין לעת שיוכל להבדיל. כעבור כמה רגעים, הוא הבדיל על הכוס בשלווה. תלמידיו העידו שקולו היה רצוף וגופו היה רגוע ואף טיפת יין אחת לא נטפה מן הכוס.

ביום י"ז בכסליו חל יום היא"צ של הגאון הצדיק רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל, המפורסם בכינויו 'הסבא מנובהרדוק'.

רבי יוסף יוזל נולד בשנת תר"י בעיר 'קורטוביאן' לאביו הגאון רבי שלמה זיו זצ"ל רב העיירה. בבית גדול ששימש לאכסניה לרבנים וגאונים רבים גדל רבי יוסף יוזל, עם שלושת אחיו וארבע אחיותיו.

בנערותו גילה כשרונות מיוחדים, ומסר בעיירתו שיעורים, וכתב חיבור על ספר 'קצות החושן'.

כשהיה בן שמונה עשרה נשא את אשת נעוריו מהעיירה 'שווקשנה', ובין האירוסין לנישואין נפטר חותנו, ופרנסת אלמנתו ושמונת ילדיה נפלה על כתפיו, והוא נאלץ לצאת למסחר, וכישוריו המיוחדים עזרו לו גם בזאת.

במסחרו הגיע פעמים רבות לעיר 'ממל', שם הכיר את מורו ורבו הגאון רבי ישראל סלנט'ער זצ"ל, ואחר שדבק בו, עזב את עסקיו והתמסר כולו ללימוד תורה ומוסר, בכולל ב'קובנה', יחד עם הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל, הגאון רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל ועוד.

לאחר תקופה, עבר עם אשתו ובנו ל'סלובודקה', שם הסתגר לתקופה ארוכה שלא בא במגע עם איש, רק עסק בתורה ועבודת ה'.

הגאון רבי שמחה זיסל זיו, 'הסבא מקלם' זצ"ל התנגד מאוד להסתגרותו ושכנע אותו לצאת ולהשפיע מתורתו ויראתו לציבור, ואכן החל לערוך מסעות חיזוק ברחבי רוסיה ופרבריה.

בשנת תרנ"ו פתח את ישיבתו המרכזית בעיר 'נובהרדוק', ובנוסף פעל לייסד ישיבות ובתי מדרש דומים בערים עם אוכלוסייה יהודית גדולה, שפעלו ברוח שיטתו המוסרית.

בשנת תרע"ד כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, למרות הקושי בקיום עולם הישיבות, המשיכה ישיבת נובהרדוק לפעול ביתר שאת, ומפני החשש מהצבא הגרמני ורוחות ההשכלה, החליט להעביר את ישיבתו לעיירות הפנימיות של רוסיה, עד שהגיע בשנת תרע"ה לעיר 'הומל' הרחוקה משדות הקרב.

בשנת תרע"ט עבר עם חלק מתלמידיו ל'קייב', שם התקבצו פליטים רבים והיה מחזקם ומעודד את רוחם. בסמוך לחג הסוכות פרצה מגפה בעיר 'קייב', ממנה נספו יהודים רבים, ביניהם כמה מתלמידי הישיבה. הסבא עזר בכל כוחו לחולים, עד שנדבק אף הוא במחלה שממנה לא קם.

בשנת תשכ"ג פונה בית הקברות היהודי ב'קייב', והעלו את עצמותיו לארץ ישראל בלוויית רבבות, ביום י"א בסיון, ונטמן בהר המנוחות בירושלים ת"ו.

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: (לב ח)

האמונה והביטחון – כותב הרמב"ן (בפ"א ב'ספר האמונה והבטחון' המיוחס לו) – הם שני עניינים נפרדים, לא כל המאמין בוטח, אבל כל הבוטח מאמין…

האמונה היא כמו האילן, והביטחון הוא כמו הפרי. הפרי אכן מעיד על האילן שגדל ממנו, וכמו"כ הבוטח בה' מעיד כי הוא אכן מאמין בו, כי אם לא כן במה יבטח. אך כשם שאין האילן מעיד על פירותיו, כי יש אילנות שאינם מוציאים פירות, כך המאמין אינו בוודאי בוטח בה', כי לפעמים יחשוש שמא יגרום החטא, או שמא קיבל כבר על מעשיו הטובים, בניסים שעשה עמו הבורא.

ועל כן אף המאמין משתדל, כי הוא ירא שמא החטא גורם. ולולא היראה מן החטא, היתה ההשתדלות, חיסרון באמונה. אבל הבוטח באמת, אינו מפחד מן החטא, וע"כ אינו משתדל שהרי בוטח הוא, כמו שאמר דוד בתהילים (קיב) 'משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה".

בזאת מבאר הרמב"ן את פחדו של יעקב מעשיו, והשתדלותו בחציית העם אשר איתו והצאן והבקר לשני מחנות. כי באמת הרי הבטיח הקב"ה ליעקב: 'הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך…' וממה חשש יעקב? וכי, חלילה, לא היה בוטח בהבטחת הקב"ה?

אלא, בפסוקים מבואר שיעקב אבינו אכן חצה רק את העם אשר איתו ואת הצאן והבקר, אבל את נשיו ואת בניו לא חצה, כי עליהם היה בוטח בהבטחת הקב"ה, אבל על העם אשר איתו ועל מקנהו, לא הבטיחו הקב"ה, ועליהם חשש שמא יגרום החטא, והשתדל בחצייתם לשני מחנות.

מרן הסבא מנובהרדוק זי"ע (מדרגת האדם, דרכי הביטחון פ"ח) מביא את דברי הרמב"ן, ומוסיף שניתן לומר שאף חששו של יעקב מן החטא, לא היה אלא מפני שהיה לו עסק עם עשיו, שנתברך מיצחק: 'והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך', היינו שכוחו של עשיו כל כך גדול, עד שאפילו ירידה מועטה של יעקב, מרוממת אותו, לכן חשש יעקב שמא החטא יגרום חיסרון בממשלתו של יעקב על פני עשיו, אבל באמת אין החטא סיבה לחיסרון בביטחון, כי אפילו רשע הבוטח בה' חסד יסובבנו.

***

מידת הביטחון של מרן הסבא מנובהרדוק זי"ע הלא היא מן המפורסמות. מעולם לא דאג את דאגת המחר בשום ענין, כפי שעוד יסופר, וגם לא התרגש מאף מאורע גדול ומסוכן ככל שיהיה, ולא זז בעבור שום מקרה כמלוא נימה משגרת חייו הרוחניים…

עוז בטחונו בקב"ה ניכר מאוד בשנות האימה, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, כאשר התמוטטו מוסדי תבל, והישיבות התקשו לכלכל את בניהם, רבים מבני הישיבות חזרו לבתיהם לבקשת ההורים, ורק ישיבת נובהרדוק עמדה כצור איתן, ולא זו בלבד שלא סגרה את שעריה, עוד הסבא הכריז ופרסם בעיתונים שהישיבה נכונה לקלוט את כל התלמידים שיבואו.

השמועות דברו על כך שהסבא מבטיח שמי שיבוא לישיבה ינצל מגיוס לצבא, ואכן המוני בחורים הצטרפו לספסלי ישיבת נובהרדוק.

ובכל אותה העת, למרות המצב הבלתי ברור בעולם כולו, עת מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, לא חדל הסבא מלייסד ישיבות נוספות, כשהוא עומד על גבן, תומך, מעודד וממריץ.

בשנה האחרונה לחיי הסבא, המלחמה התנהלה בשיא תוקפה, אך בביתו של הסבא, כאמור, התנהלו החיים כסדרן. פעם אחת, במוצאי שבת, רצה הסבא להבדיל כשהכוס כבר היתה מונחת בידו, ולפתע פרצה לעיירה קבוצת פורעים, וברחוב נשמעו מטחי יריות כבדים, שלא פסחו אף על חצרו של הסבא, ואט אט התקרבו הפורעים לביתו, ובני הבית מיהרו להסתתר.

אך הסבא כדרכו בקודש לא זז ולא נע, מלא בטחון בקב"ה, שהפורעים לא יגעו בו לרעה, המשיך לעמוד כשכוס ההבדלה בידו, והמתין לעת שיוכל להבדיל.

כעבור כמה רגעים, הוא הבדיל על הכוס בשלווה. תלמידיו העידו שקולו היה רצוף וגופו היה רגוע ואף טיפת יין אחת לא נטפה מן הכוס.

***

לא רק מעצמו תבע לבטוח בקב"ה בשלמות, גם מתלמידיו ומהיהודים שהתדפקו על דלתו, תבע כן.

יהודי פנה אליו בבקשה שיברך את בנו השוכב על ערש דווי ונוטה למות. "עליך להשתדל להביא רופא מפורסם, מומחה גדול שיציל את בנך מן הסכנה" – אמר לו הסבא – "אך התשלום על כך רב מאוד… מאה רובל…" בלית ברירה הסכים האב לשלם את מיטב כספו, העיקר שבנו יתרפא…

"כוונתי היתה" – הסביר לו הסבא – "שעליך לשכור עשרה אנשים שיתפללו על בנך החולה, ויאמרו 'אמן יהא שמיה רבא' בכוונה, כהבטחת חז"ל שהעונה 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כוחו קורעין לו גזר דינו…"

"מאה רובל…!?" – החל האיש לקבול על השכר המרובה של המתפללים – "כל כך הרבה כסף צריך לשלם להם…? ומי אמר כלל שזה יועיל….?"

"הכיצד תעזור תפילתך" – הוכיח אותו הסבא – "אם אתה בעצמך מסתפק ביעילותה וביכולתה לרפא לפחות כמו הרופא המומחה….? הרי רק הוא ית' רופא כל בשר הנאמן, ברצותו מחיה וברצותו ממותת…"

♦♦♦

 וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: (לב כו)

מרן הסבא מנובהרדוק זי"ע מביא דברי הזוהר הקדוש שכיון שראה המלאך שאינו יכול לפגוע בתורתו של יעקב, פגע ב'תמכין דאורייתא' שלו.

מבואר, אומר הסבא, שאכן אין בכח היצר הרע ליגע בלימוד תורה עצמו, ולכן פוגע באמצעים הנדרשים לאדם כדי ללמוד.

ומכאן יש לימוד לדורות הבאים, כי מעשה אבות סימן לבנים, שבאמת בכל מה שנוגע לגוף לימוד התורה, יקשה מאוד על היצר הרע להחלישו, וכל עיקר עבודתו ופעולתו הוא ב'תמכין דאורייתא', שאלות החיים ודאגתם, והתנאים הנלווים הנצרכים לאדם כדי לישב ללמוד בשלווה

וזהו מה שאמרו חז"ל (חולין צא א) חד אמר שהיצר הרע נדמה לו כעכו"ם וחד אמר שהוא נדמה כתלמיד חכם, ונראה שלא נחלקו, אלא אלו שני דרכים בתחבולות היצר להחליש ה'תמכין דאורייתא' של הלומד תורה. פעמים שיבוא אליו כעכו"ם היינו שיבלבל אותו בדעות כוזבות של כוחי ועוצם ידי, ושאר טענות משונות המונעות אותו מלהשקיע בלימוד התורה, ופעמים שיבוא אליו כתלמיד חכם, שיבוא אליו עם סברות שאף לפי התורה, אין לו ללמוד כל כך בהתמדה, ויגייס ל'טובתו' מאמרי חז"ל: 'יפה תלמוד עם דרך ארץ' ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה', ועוד כהנה סילוף מאמרים, כדי לעקמו מדרך טוב, והסבא מאריך שם (דרכי הבטחון פרק י"ב) עוד בתחבולות היצר והעצות להישמר מהן.

ומסיים מאמרו: "והחובה רבה על המבקש ה' באמת, שישמור עצמו בתחילה שלא יהיה נאחז בסבך של 'תמכין דאורייתא', היינו החשבונות של שאלת החיים, ומצב הכבוד שלו בחיי החברה, ועליו להימסר עצמו אל התורה, ולפרוק מעל צווארו עול חשבונות הרבים, שעל ידי זה יתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם".

***

תקצר היריעה ויכלה הדיו אם נספר אף מעט מהתגברותו של הסבא זי"ע על יצרו, ומשליטתו המלאה עליו בכל שטחי החיים, הן ביראתו שקדמה לחכמתו, והן במידותיו הנאצלות, להרנין לב נדכאים ושפלים…

די אם נספר כיצד עזב את עולם המסחר שעסק בו, ונזרק באחת כל כולו לעולם התורה והיראה…

כאשר פגש הסבא לראשונה את הגאון רבי איצל'ה בלאזר מפטרבורג זצ"ל, שאל אותו ר' יצחק: "לאן פניך מועדות?", "ללייפציג, לסחור ביריד!" – השיב הסבא.

"ותורה מה תהא עליה?" – שאל ר' איצל'ה, "צריך אני לפרנס את משפחתי" – ענה הסבא – "אם לא אתעסק במסחר, במה נחיה…?"

"ובמה נמות…" – הוסיף ר' איצלה לייסר את הסבא – "מה נענה ביום הדין…?!"

דברי רבי איצלה שיצאו מן הלב, נכנסו היטב לליבו של הסבא, והציתו בו שלהבת קודש ומיני אז דבק בתורת המוסר והיראה.

***

בעקבות הפגישה עם הגאון רבי ישראל סלנט'ער זצ"ל שתתואר כאן, דבק בו הסבא זי"ע והלך אחריו כשבוי ביד שוביו…

היה זה באחד ממסעותיו של הסבא לעיר 'ממל', שם פגש את רבי ישראל ושוחח עמו בעניינים העומדים ברומו של עולם. תוך כדי שיחתם נודע לרבי ישראל שהסבא כבר שכר עגלה כדי לחזור הביתה בתום הפגישה, ואז האיץ בו רבי ישראל שיחזור לאכסנייתו, כי אולי יחפש אותו העגלון, ומשלא ימצא אותו, תגרם לו עגמת נפש, "על אף שיחתנו החשובה" – הסביר רבי ישראל – "אסור לעשות זאת על חשבון הזולת…"

רגישותו של רבי ישראל, הקסימה מאוד את הסבא, ומיני אז נקשר בו ובתורתו, עזב את מסחר העולם הזה ודבק בחיי העולם הבא.

***

הרבנית ע"ה ספרה שתמיד כאשר חזר מבית המרחץ בערב שבת, היה חסר אחד מבגדיו, וכשנשאל על כך, התברר שמסר את הבגד לאחד הנזקקים.

תלמידו הג"ר ירוחם ורהפטיג זצ"ל סיפר שפעם בא לפנות בוקר לחדרו וראה שהדלת הפנימית מפורקת, לאחר העיון ראה שהסבא ישן עליה כשהוא מכוסה בגלימתו, ועל מיטתו ישן אחד הבחורים.

פעם בא אליו בחור מהישיבה ובפיו בקשה: "עלי לשוב לביתי ואין בידי פרוטה להוצאות הדרך…!", מיד לקח הסבא מבתו הכלה את טבעת האירוסין שקיבלה מחתנה, הוא משכן אותה ולווה תמורתה כסף ונתן לבחור הנזקק.

***

היה ירא חטא מאוד. פעם הלך ברגל מ'ברדיטשוב' ל'זיטומיר', ולא הסכים לעלות לעגלה בשום אופן, כי חשש לשעטנז בכיסאות.

תלמידו המובהק הג"ר יואל ברנצ'יק זצ"ל הצטרף אל הסבא בדרכו לייסד ישיבה ב'ביאלסטוק', הם הלכו ברגל כל הלילה, ורק לפנות בוקר נזדמנה להם עגלה, ומחמת עייפותם הרבה נרדמו מיד כשהתיישבו בה.

לפתע התעורר הסבא בבהלה, ושאל בחרדה: "האם איחרנו זמן קריאת שמע?", "לדעת הגר"א עדיין לא איחרנו זמן קריאת שמע!" – ענה ר' יואל.

לאחר שבע שנים נפגשו שוב הסבא ור' יואל, ושוב שאל אותו הסבא: "האם אתה בטוח שלא איחרנו בשעתו זמן קריאת שמע, או שאמרת כן להפיס את דעתי….?"

וכעבור שש שנים, שוב נפגשו הרב והתלמיד, ושוב אמר הסבא לר' יואל: "עדיין חוששני לאותו איחור זמן קריאת שמע…"

***

פעם בערב שבת השאיל משכנו לאכסניה, תושב מוסקבה, מברשת לנקות את בגדיו לכבוד שבת, כשרצה להשיב לו אותה, גילה כי הלה כבר הלך לבית הכנסת לתפילת 'קבלת שבת', וכשרצה לעשות זאת במוצאי שבת, התברר כי הלה ארז את מטלטליו ועזב כבר את האכסניה.

המברשת נותרה בידי הסבא, והצטער מאוד על שאינו יכול להשיבה לבעליה, ומאז תמיד היה מחזר אחר אותו אדם, ובכל מקום שהגיע חיפש אחריו או אחר מכריו.

שבע שנים אחרי אותה שבת, פגש באחת ממסעותיו אדם שהציג עצמו כמוסקבאי, וכמובן מיד שאל אותו הסבא אם הוא מכיר את בעל המברשת, וכששמע הסבא כי הלה שכנו של המשאיל, שמח שמחה גדולה עד מאוד, ומסר לידו את המברשת על מנת שישיבה לבעליה…

♦♦♦

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב… (לד א)

'וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר', רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר כְּתִיב 'אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר', אַתָּה אָמַרְתָּ: 'וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר', לְמָחָר בִּתְּךָ יוֹצֵאת וּמִתְעַנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה'.

[בראשית רבה עג ט]

מרן הסבא מנובהרדוק זי"ע מאריך לבאר בספר 'מדרגת האדם' (בדרכי הביטחון פרק ג') שכל ענין המקלות שפיצל יעקב אבינו ליחם הצאן, לא היה חיסרון באמונה ובביטחון, כי דאג על משכורתו, אלא עשה כך כפועל שעושה מלאכתו באמונה, כי עי"ז יתרבו הצאן יותר, כי בלי הצבעים לא יתכן העיבור, עיין שם.

ומכל מקום, אף שהיה יעקב אבינו שלם במדרגת הביטחון, אף על פי כן העידו חז"ל כי לפי מדרגתו העליונה במדת הביטחון נחשב לו למכשול מה שחשב אודות מחר, ואף שנתבאר שלא היה זה חיסרון בביטחון ודאגה על המחר, מכל מקום דקדקו עמו כי אל לו לחשוב על מחר כלל, ולפי דרגתו העליונה נחשב לו לפגם.

ולו הלך תיכף מלבן ולא היה מתעסק כלל על ענין המחר, לא ארע מעשה דינה, שהיה כעונש על דבריו, כדברי המדרש הנ"ל.

ומסיים הסבא ומקיש הדברים למעשה: "וכל שכן מי שמהרס כל מעמדו במדרגת הביטחון בשביל דאגת מחר, שכל דאגתו הוא בעיקר לענין שאלות החיים של מחר, ודאי שאין לך מכשול גדול מזה".

***

הסבא מנובהרדוק זי"ע גדול הבוטחים בה', וכגודל בטחונו כך מיעוט השתדלותו, היה סמוך ובטוח שחסרונותיו יתמלאו, אם חפץ בכך ה', ולא טרח עבורם מאומה.

מפורסם הסיפור שפעם ישב הסבא בבית ההתבודדות בלב היער, ולמד לאור הנר, עד שהוא כבה לאיטו. הצטער הסבא על ביטול התורה שנגרם מכך, אך שם בטחונו בקב"ה שאם אכן מגיע לו אור, הוא יגיע.

והנה לפתע הגיע אדם בלתי מוכר הגיש לסבא נר ונעלם. הסבא שלא הכיר את מוסר הנר, הבין כי יד ההשגחה זימנה לו את הנר, ועל כן הצניע את שארית הנר, כעשרים וחמש שנה, לזכר הנס שאירע עמו בעבור בטחונו בקב"ה.

לימים פרצה שריפה בנובהרדוק ובין שאר החפצים שנשנרפו, נשרף גם הנר. שמח הסבא ואמר: "מן השמיים מורים לי שאין יותר צורך באות ומופת על דרך הביטחון שלי, הלא היא מציאות קיימת…."

תלמידו, הסטייפלער זי"ע, הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל חיבר שיר על מעשה זו:

ביער גדול וגבוה

בין שדרות שקמה

בית קטן קבוע

משנות קדם הוקמה

ואחד קדוש ונורא

מתבודד לו שמה

ועוסק בקדושה ובטהרה

בתורת ה' תמימה

ויעמול בתיקון המידות

וירדפם עד חרמה

והשיג כל חמודות

והתמימות והערמה

ועל בטחונו בקונו

הנפלאה והרוממה

נתן ליבו ועינו

מימים ימימה

ובפרוס חשכת הליל

בנפול היקום בתרדמה

יגבור הצדיק חיל

בלימוד המוסר בנעימה

ובאחת הלילות

וזה שעות כמה

לומד הצדיק בהתפעלות

בהשתפכות הנשמה

ושעה אחר שעה

חולפת ונעלמה

והנר דולק בדומיה

עדי שמנו נשלמה

והצדיק אביר תקותו

ובטחונו בקונו עצומה

להיות אור בביתו

היפלא מה' מאומה

הנר אך כבה

ואיש נכנס פנימה

ונר הניח בענווה

ויעלם האיש פתאומה

***

ספור דומה מספר הסבא זי"ע באחת משיחותיו על אדם אחד, וידוע שזה ארע לו עצמו.

הוא ישב פעם בתחנת רכבת בדרכו למחוז חפצו ולא היה בידו פרוטה עבור כרטיס הנסיעה. התיישב לידו אדם שהכירו ושאל אותו אם יש לו עבור הוצאות הדרך? ומשנענה בשלילה, שאל אותו: "אם כן, הכיצד תסע?" "אל דאגה" – ענה לו הסבא – "יש עוד זמן, עד שהרכבת תגיע, בוטח אני בה' שיהיה לי כרטיס…"

הדקות עוברות, הרכבת עומדת לצאת מהרציף וכרטיס הנסיעה בושש מלבוא, אך הוא בשלוותו, והחבר רוטן על הסבא וזועק: "מאין לך הבטחון הזה…?! וכי עם בטחון אפשר לשלם ברכבת…?!" אך הסבא בשלו, לא מתרגש מזעקות חברו, ממשיך לבטוח בקב"ה שאם הוא צריך ליסוע ברכבת זו, הכרטיס המיוחל בוא יבוא…

והנה הרכבת כבר צופרת את צפירת תזוזתה, ולפתע רץ לעברו אדם מבוהל ואומר: "אולי אתה צריך כרטיס נסיעה לרכבת… קניתי כרטיס והתחרטתי… קח אותו בלא לשלם, חבל שהוא יילך לאיבוד…", הודה לו הסבא מאוד, ועלה על הרכבת.

"ההוא שקינטר" – אמר הסבא בשיחה – "הרי עליו להודות ולומר: 'עתה ידעתי כי גדול ה'…', אך לאחר תקופה כשפגש אותו, במקום להודות בטעותו, המשיך לרטון: "איזה הפקרות זו לבטוח בה' ולחכות עד הרגע האחרון. מה היה קורה אילו לא היה בא הכרטיס…?!"

***

וכהנה וכהנה, סיפורים רבים על בטחונו בקב"ה בתכלית. כך היה בערב פסח כשלא היה בביתו פרוטה לצרכי החג, וכשכל בני ביתו דואגים אמר: "כמו שהשמש סובב, כך תשועת ה' כהרף עין" ולפתע ממש בערב פסח, התקבל בדואר סכום כסף שהספיק לכל צרכי החג לביתו ולכל הסמוכים על שולחנו.

וכך גם היה כאשר הגיע עם תלמידו הג"ר יואל ברנצ'יק זצ"ל לבית הבדידות, ולא היה במקום מיטות ללון. הסבא הרגיעו ואמר: "בעזהי"ת נמצא מצעות ללון…" הלכו ביער, והנה מולם בא איכר ועל עגלתו חבילות קש.

לאחר דין ודברים עמו הסכים למכרם להם, אך בתחילה רצה סכום כסף גדול והסבא סירב לשלם לו סכום זה מכספי הישיבה. אחר שנפרדו ממנו בלא הסכמה, רץ לעברם האיכר והסכים למכור להם במחיר המוזל…

***

גם כאשר עסק בענייני הישיבה, שם מבטחו בה'. פעם הלך עם תלמידו הג"ר הלל ויטקינד זצ"ל לאחר מן העשירים שהתגורר בקצה העיירה, הם הלכו ברגל בקור גדול והתבוססו בבוץ.

"האם לא כדאי שנזמין עגלה שתקל עלינו…?" – הציע ר' הלל לסבא, אך הסבא סירב…

למרות בקשותיו של הסבא והסבריו על מצבה הכספי הקשה של הישיבה, סירב הגביר לתרום כסף, בטענה שזה עתה הוזיל מכספו עבור עניינים אחרים שיותר קרובים לליבו.

כאשר יצאו, פנה הסבא לר' הלל וביקשו שיזמין כרכרה כדי לשוב לישיבה. "מאי שנא" – תמה ר' הלל – "מדוע בהלוך, כשחשבנו שנקבל כסף, הסבא סירב, ועתה שאין בידינו כסף, הסבא רוצה להזמין כרכרה…?

"אכן" – הסביר לו הסבא – "בהלוך סמכנו על הגביר, ולכן לא רציתי לקחת כסף מהישיבה עבור נוחיותנו, עתה, שלא קיבלנו מאומה, הרי אנחנו סומכים רק על הקב"ה שהוא ימציא לנו את צרכי הישיבה… וכי קשה לקב"ה להוסיף לנו גם עבור נסיעה זו…?!"

מספרים, שכאשר שמע הגביר את גודל בטחונו בקב"ה, התאמץ ותרם כסף לישיבה.