בפרשת השבוע נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ". הגאון רבי ישראל אברהם לנדאו שואל בספרו 'בית ישראל' - הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך: "אסור לאדם לנשק את בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת ה'", וכיצד אפוא נשק לו בהר האלקים, שעליו נאמר "אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"? ומשיב - כי איסור זה אינו אלא בשעה שהשכינה שורה בבית הכנסת, דהיינו בעת התפילה בציבור, ולכל היותר כאשר ישנם עשרה אנשים בבית הכנסת; ובדומה לכך, האיסור בהר סיני אינו אלא בשעת השראת השכינה, ובשעה שנשק אהרן למשה לא שרתה שם השכינה. ואכן, כך מפורש בדברי הזוהר הקדוש שאותם מציין הגר"א כמקור להלכה זו - שהאיסור הוא רק בשעת התפילה. וכך מובא בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שאף נהג כן למעשה ונישק את נכדיו בבית הכנסת שלא בשעת התפילה. (לאור הדברים, מובן היטב מדוע נקבעה הלכה זו בין הלכות כוונת התפילה, ולא בין הלכות כבוד בית הכנסת).
מאידך, בספר 'אורח נאמן' כתב כי איסור הנשיקה בבית הכנסת הוא אף שלא בשעת התפילה, כמשמעות הפשוטה של לשון השולחן ערוך; וכך כתב גם הגר"ח קניבסקי. לפי דעה זו, ניתן להסביר מדוע נשק אהרן למשה - על פי דברי הגר"ח קניבסקי עצמו שאיסור הנשיקה בבית הכנסת אמוּר רק ביחס לילדיו הקטנים של אדם, ולא ביחס למבוגרים. ברם, לדעת הבן איש חי ופוסקים נוספים האיסור אמור אף ביחס למבוגרים, למעט אביו ורבו שחייב בכבודם ונהגו בני ספרד לכבדם בנשיקת ידיהם לאחר עלייתם לתורה. ובהקשר זה יש לציין כי בקהילות מסוימות נוהגים לנשק את ידיהם של כלל העולים לתורה לאחר עלייתם, והבן איש חי כותב שאין לעשות כן, אולם באור לציון כתב שאין למחות בידם.
תשובה נוספת משיב הגרב"ד פוברסקי על פי דברי הספורנו שאהרן נשק למשה כמנשק חפץ קדוש, ומסיבה זו נשק גם שמואל הנביא לשאול המלך לאחר שמשחו למלך; ונשיקה של חפץ קדוש, בודאי מותרת ורצויה היא אף בהר סיני ובבית הכנסת.