יום שלישי י' בסיון תש"פ
הנשבע שלא לקיים מצוה דאורייתא – האם צריך לקיים את שבועתו?
הנשבע שלא לקיים מצות עשה דאורייתא, או לעבור על איסור דאורייתא – וכגון שנשבע שלא לאכול מצה בפסח, או שנשבע לאכול חמץ בפסח – שבועתו בטֵלה, משום שכל ישראל נשבעו בהר סיני לקיים את כל המצוות, ומכיון שכבר חלה עליו שבועה המנוגדת לשבועה זו שנשבע כעת, אין לשבועה זו 'כוח' לחוּל.
ובזמן שבית דין היו מענישים במלקות, הנשבע בשם ה' לעבור על המצוה, לוקה, בין אם קיים את שבועתו ובין אם לא קיים, משום שעצם השבועה היא לבטָלה, ואסורה מדאורייתא.
אולם, הנודר נדר שמונע ממנו קיום מצוה דאורייתא – וכגון שאוסר עליו בנדר לליל הסדר את כל המצוֹת שבעולם – הנדר חל, אלא שמוטל על בית הדין לכפותו 'להישאל' על נדרו ולהתירו.
[שו"ע תפה, א, משנ"ב ג, ושעה"צ ה; ביאורים ומוספים דרשו, 4]
הנשבע לעבור על איסור דרבנן – האם צריך לקיים את שבועתו?
בהמשך לאמוּר: הנשבע שלא לקיים מצוה דרבנן, ב'שב ואל תעשה' – שבועתו חלה, שהרי לא נשבע על מצוה זו בהר סיני; אך ראוי 'שיִשָּׁאֵל' על שבועתו כדי להתירהּ.
וכן מי שנשבע שלא לקיים מצוה דאורייתא, וכלל בשבועתו דבר הרשות יחד עם דבר המצוה; וכגון שנשבע שלא יאכל מצה בכל לילות השנה, כך שכלל בשבועתו לילות שבהם אכילת מצה היא רשות, וליל פסח, שבו אכילת מצה היא מצוה – מאחר והשבועה חלה על דבר הרשות, יש בה כוח לחול אף על דבר המצוה, ועליו לקיים את שבועתו; אולם, מוטל על בית הדין לכפותו 'להישאל' על השבועה ולהתירהּ. ושבועה זו מכוּנה 'שבועה בכולל'.
ברם, הנשבע לעבור על איסור דרבנן, או שנשבע ב'כולל' לעבור על איסור דאורייתא, דהיינו ב'קום עשה', וכגון שנשבע לאכול את כל הבשר שלפניו, וחלק ממנו הוא בשר נבֵלה – השבועה אינה חלה.
[שו"ע תפה, א, משנ"ב א ו־ג, ושעה"צ ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־6]
אדם שכבר ערך את ה'סדר' – האם יכול להוציא אחרים ידי חובה בברכות ובהגדה?
אדם שאינו יודע לברך על 'ארבע כוסות' ועל המצה, ולומר את ההגדה וההלל, יכול לצאת ידי חובתו על ידי שמיעתם מפי אחר.
והמשמיע, יכול להוציא אחרים ידי חובה אף אם הוא עצמו כבר סיים את ה'סדר', ואינו רשאי עתה לאכול ולשתות (ראה שו"ע תעח, א, ו־תפא, א), או שטרם קידש לעצמו, ואינו מעונין לערוך את ה'סדר' עתה, ומשום כך אינו אוכל ושותה לאחר ברכותיו.
ולמרות שבדרך כלל שבברכות הנהנין אין אדם מוציא את חבירו ידי חובה אלא כאשר גם הוא עצמו נהנה, שונה הדבר בברכות הנהנין על הנאת חובה – שבהן יכול להוציאו אף כשהוא עצמו אינו נהנה; והרי בליל הסדר, ההנאה מהמצה, ירקות הכרפס והמרור, וארבע הכוסות, היא הנאת חובה.
ועם זאת, בברכת המזון, אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם אלא כשהוא עצמו אכל מצה, ועל השומע לומר אחריו מילה במילה.
[שו"ע תפד, א, ומשנ"ב א, ב, ד, ה, ו, ז ו־ח, ושעה"צ א; וראה שם, ה]