"בין חיים למוות חוויתי חזיון נורא שהחזיר אותי לחיים"

מונולוג משמיים

מוצאי שבת, ר"ח אייר, היה זה יום טראומטי במשפחתנו. אבא שליט"א, הגאון רבי חיים שמעון גד בן שושנה, עבר אירוע לבבי חמור. אנשי ההצלה שחש לביתו, קבעו כי מדבור בדום לב, וביצעו בו שתי החייאות מפרכות. באותו לילה נורא, הפרמדיק מנתן חמישה אחוזי סיכוי שאבא יחזור לארץ החיים. אולם משמיים החליטו אחרת: מלאכים משמיים נשלחו להציל את חייו, וגם כמה מלאכים בארץ- אנשי הצוות הרפואי ב'שערי צדק', לצד שליחי ההצלה הרפואיים, הרב אלימלך פירר, ושותפו בעבודת הקודש ר' מנחם גשייד.

שבועיים ימים לאחר האירוע, כאשר פרקי התהילים נישאים ושמיים נבקעים- אבא שב להכרתו. מאז הוא הולך ומבריא בחסדי שמיים, אט אט, עד לרפואה השלמה בעזרת השם.

כשביקרתי את אבי שליט"א ביום ראשון השבוע, חשבתי שלאחר שלושה חודשים מאז האירוע, כאשר הממצב משתפר ב"ה, הגיע הזמן לשמוע ממנו אלו חוויות חווה ברגעים בהם איבד את ההכרה והיה תלוי בין שמים לארץ. האמת היא שלא ציפיתי לשמוע דבר מה מיוחד. לא סיפורי בית דין של מעלה וכדומה.

אבא שליט"א החליט להפתיע. הוא תלה בי עיניים אבהיות והחליט לשתף אותי בסיפורו השמיימי:

"אספר לך מה קרה, אבל התנאי אחד- שתשתף בזה את קוראיך, כדי שיבינו כמה גדולה הזכות בהכנסת יהודי לאוהלה של תורה, זכות שעומדת לשנים רבות ולדורי דורות. אנשים ישמעו את זה, ויבינו אלו פעולות נפעלות בשמיים מקירובו של יהודי אל כנפי השכינה.

ואבא סיפר: "ברגעים הראשונים לאחר ההתמוטטות, כשהייתי מוטל ארצה ללא ניע- חשתי חשכה אפילה גדולה. כוחותיי הלכו ואזלו ממני. לא היה בי שום כח לעשות דבר. הרגשתי איך רוח החיים הולכת ויצאת ממני. אייני יודע אם היה זה חלום או חיזיון, אבל אז, רגע לפני מה שנראה היה כמו הסוף, חלילה- ראיתי לנגד עיניי את מורי ורבי הגאון רבי אלחנן פרלמוטר זכר צדיק לברכה, מי שקיבל אותי לישיבת חדרה כשהייתי ילד בגיל שמונה. הבריחו אותנו מירושלים העתיקה, לבל ניחשף לתנועות הצינות שפרחו בירושלים באותן שנים וסחפו אחריהן אלפי נערים מבתים טובים. רבי אלחנן קלט אותי בישיבת חדרה, והיה הראשון שלימד אותי תורה עד להיכנסי לעול תורה ומצוות.

והנה, עכשיו, בעודי מוטל על הארץ כשליבי חדל מלפעום- רבי אלחנן מופיע מולי בפנים מאירות וקורא בשמי בקול, כפי שהיה קורא לי כנער בישיבת חדרה. "שימע'ן", אמר, "אתה זוכר שבשנת תשכ"ט, כשכיהנת כשוחט ובודק ברומניה- פגשת מתפלל בבית הכנסת בבוקרשט שהתכונן לשלוח את בנו לאחד הקיבוצים בצפון הארץ? לאותו צעיר היו פנים עדינות, אבל רקע יהודי חלש. באותם ימים, אימצת את הילד הזה כבן, קירבת אותו ודיברת על ליבו, ואמרת לו שמקומו בישיבת ערלוי, ברחוב יותם 5 בקטמון, שם יש מסגרת לנערים דוברי השפה הרומנית, ולא חלילה בקיבוץ".

החיזיון, מספר אבא, נמשך, ודמותו של רבי אלחנן המשיכה במונולג השמימי: "במשך חודש ימים לא הרפית מהנער. הוא עשה בזכותך צעדים ראשונים בעולמה של תורה. כשהגיע זמנו לטוס לארץ, נפרדת ממנו כשאתה מעניק לו סכום כסף הגון, ודאגת שמישהו מישיבת ערלוי יקבל אותו בשדה התעופה בלוד, יקח אותו לירושלים וילווה אותו בצעדים הראשונים בה. בשדה התעופה זה לא עבר בשקט. נציגים מעליית הנוער המתינו לו ולכל קבוצת הנערים שעמו, והתעקשו לקחת אותו עימם לקיבוץ. האברך מישיבת ערלוי נלחם בגופו, ולא נח ולא שקט עד שלקח את הנער משדה התעופה הישר לישיבת ערלוי".

ואז, מתאר אבא, דמותו של ר' אלחנן תלתה בי את אותן העיניים הטובות שאני זוכר משנות נערותי, רבי אלחנן אמר לי: "שימען, בשמיים לא שוכחים כלום. הצעיר הזה למד בישיבת ערלוי עלה במעלות התורה, הקים בעצמו בית של תורה, ולבסוף העמיד ארבעה עשר בתים, כולם יראים ושלמים. עכשיו, כשאתה תלוי בין שמיים לארץ, ארבעה עשר הבתים הללו הם אלו שיחזירו אותך לארץ החיים".

"ואיך נפרדת ממנו?", שאלתי את אבא. ואבא השיב: "אמרתי לו: 'ראש  ישיבה, עד כדי כך?' ודמותו של רבי אלחנן ענתה לי: 'בשמיים, שימע'ן זוכרים הכל; זכויות של תורה אינן נשכחות אף פעם".

ואבי סיכם: "בני, יקירי, תספר לכולם שישי יהודי שנמצא בשנת הפ"ג לחייו, ועבר הרבה מאורעות בחיים. באותו לילה קשה של ראש חודש אייר השנה, כשהוא הזדקק לזכויות כדי לרדת בחזרה לעולם וזכות לעוד שנות חיים- רק הזכות של קירוב נער אחד צעיר מבוקרשט לעולמה של תורה, חמישים שנה קודם לכן- הן אלו שהשיבו אותו לארץ החיים"..

אבי ואני דמענו. הבטחתי לו לספר זאת ברבים, והנה אני מקיים את הבטחתי- – –

 (יוסי אליטוב, משפחה)