הורים רבים מרגישים שהילדים שלהם אגואיסטים מדי, ולא מספיק חושבים על זולתם. מסתבר, שיש הרבה אמת בתחושת ההורים. אחת הבעיות בצורת העולם המודרני, היא שהילדים הפכו להיות 'מקבלים' ולא 'נותנים'. לעומת זאת, בדורות קודמים, ילדים כבר מגיל צעיר עבדו קשה עבור המשפחה, כמו הילד שעזר לאביו החלבן בעבודתו, או הבת שהלכה עם אמה ליום כביסה. הנתינה הזו עשתה את הילדים לבני אדם מאושרים, נחוצים, ומלאי סיפוק. ואילו כיום, כשכל השפע נשפך אל הילדים בחינם, והם 'עושים טובה' ומבצעים איזו עבודה פעם בשבוע, אין פלא שהם גדלים כאגואיסטים, ומפתחים בעיות שונות.
ה'מכתב מאליהו' מוכיח כי כח הנתינה הוא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של נפש האדם: "שהרי כל אדם יתאוה לבנים, כי ירגיש צורך והכרח שיהיה לו את אשר יאהבנו וייטיב לו. וכן הננו רואים בהולכים ערירים, אשר יכניסו יתומים לביתם והיו להם לבנים. וגם יש כאלה אשר יקרבו אליהם כלב או שאר בעלי חיים, וייטיבו להם כאשר יעשו לבנים. הלא גם זה לאות, אשר שורש כח הנתינה טמון הוא בעומק נפש האדם" (מכתב מאליהו, ח"א, קונטרס החסד).
איך פותרים את הבעיה? הטפות מוסר לא יעזרו הרבה. הילדים כבר התעייפו כהוגן משיחות החוזרות על עצמן בנוסח: "אסור להיות אגואיסט, אתה צריך לחשוב גם על אחרים" וכו'. הפתרון האמיתי הוא: להפעיל אותם! להפוך אותם בפועל לנותנים.
אילו היה הדבר תלוי בי, יתכן והייתי מנהיג בכל הישיבות את 'שיטת קלם' שבה הבחורים הם שמנקים את בית המדרש, וגם את הפנימייה, ואולי אף מכינים ומגישים את האוכל, וכו'. דבר שהיה ללא ספק מגביר את תחושת האחריות של הבחורים, וכן מגביר בהם את מידת ה"נותן", במקום ה"מקבל".
ואם בישיבות רגילות אין זה מתאים, לכל הפחות יש להמליץ על כך לישיבות למתמודדים, ששם הרי הבחורים לא שקועים בלימוד כל היום, ואין שום סיבה שמישהו אחר יעשה במקומם את התחזוקה השוטפת של עצמם. מניסיון של מקומות שהנהיגו כן, הדבר תרם תרומה עצומה לאישיותם של הבחורים.
בתחום הביתי, ניתן להמליץ על שני ערוצים שיהפכו את הילדים ל'נותנים':
א] שתפו את הילדים הרבה יותר בעבודות הבית. הכניסו אותם לעומק העניין, והטילו עליהם תפקידים גדולים בכמות ובאחריות. ככל שהילד יעשה יותר – הוא יגדל בסופו של דבר לילד יותר מאושר!
ב] יש מקום לחשוב בצורה יצירתית – בפרט לגבי נערים שאינם מאה אחוז בתלם – כיצד ניתן לשתף אותם בעשייה למען הקהילה. אם זה במסגרת בית הכנסת, ארגוני חסד שכונתיים, וכד'.
ואמנם הורים רבים בציבור שלנו נרתעים מכל פעילות שהיא לילדיהם, והם היו מעדיפים שהילד לא ישתתף בשום פעילות שהוא לא מוכרח אליה. אבל אם נגדיל את הראש, ונבין שהצער ושברון הלב של נער שמרגיש מיותר, הוא דומה לשברון הלב של אנשים שלא זכו לילדים – אולי נבטל את הפחדים המיותרים שלנו, וכן נאפשר לילדים אלו לתרום, לתת, ועל ידי זה לבנות את עצמם.
המרוויח הראשון מהנתינה – הנותן!
הסיפור שנביא בזאת, הוא מעשה שהיה בארה"ב:
ג'וני, נער שלמד במוסד טיפולי, היה מפריע בשיעורים, פוגע בחבריו, ואף שולח ידיו בתגרות ידיים… צוות המוסד ניסה לעזור לו רבות, ללא הצלחה.
היתה במוסד תכנית 'ביקור חולים', במסגרתה נסעו התלמידים אחת בשבוע לבית חולים לחולי נפש, כל תלמיד קיבל חולה אחד, ועשה עמו מלאכות יד במשך כשעתיים. באחת הפעמים הצטרף ג'וני אל הנסיעה, אולי מתוך שיעמום. אולם החולה היחיד שהיה פנוי היה אחד המאושפזים הקשים, אדם כבן חמישים בשם טומי, נכה נפשית ומוגבל פיזית, בעל עודף משקל, 'טיקים' בפנים, ועוד. מחוסר ברירה הצמיד אליו המדריך את ג'וני.
בתחילה נראה ג'וני מבוהל. המדריך הסביר לו כי עליו לתפור שלשה תפרים בכרית, אחר כך לתת לטומי לתפור שלשה תפרים, וחוזר חלילה. ג'וני החל בהיסוס ובאי-רצון, כשהוא מקפיד לשמור מרחק מהאיש. אולם לקראת סוף הפגישה כבר חייכו השניים זה לזה.
בשבוע שאחרי, ביקש ג'וני בהתלהבות לנסוע שוב. חמשה עשר פעמים נסע אליו, כשהם עובדים, משוחחים, ואף צוחקים יחד. ג'וני החל לגלות מידות טובות – סבלנות, תמיכה, התחשבות. בתחילה, רק בקרבתו של טומי, אך בהמשך החלו התכונות להפציע גם במסגרת הלימוד במוסד. כולם התפלאו, מה זה היה לו לג'וני המופרע?…
בפגישה האחרונה לשנת הלימודים, כאשר הגיעו לתפר האחרון, היה זה תורו של ג'וני לתפור, אולם הוא הושיט את הכרית לטומי, והכריז בחגיגיות: 'התפר האחרון הוא שלך, זו היצירה שלך!'. ופניו של טומי האירו באור יקרות…
באותו ערב ניגש המדריך אל ג'וני, והחמיא לו מעומק לב על התנהגותו האצילית, ואף הוסיף ושאל ישירות: "מדוע הפעילות הזו השפיעה עליך כל כך לטובה?". וג'וני השיב בפשטות: "עד היום אף אחד לא היה צריך אותי, טומי הוא האדם הראשון שבאמת צריך אותי!".
הסיפור הזה ממחיש לנו בצורה חדה: כאשר נער מתנהג כאגואיסט, הסובל הראשון מכך הוא הנער עצמו. ואילו כאשר מידת הנתינה שלו באה על סיפוקה, הרי זה יוצר תיקון בנפש הנער, שבסופו של דבר כולם מרוויחים ממנו.
לתגובות: מכון שתולים – [email protected]
כפר חסידים
בבחרותי, לפני כ-45 שנה, למדתי בישיבה הקדושה כנסת חזקיהו כפר חסידים. ובין שאר ההנהגות הנפלאות שהיו בישיבה (מלוי ספל המים לבא אחריך) הסדר היה שבחדר האוכל, בסוף כל ארוחה כל שולחן אוסף ומרכז את כל הכלים והאשפה למקום אחד לכיוון המעבר בין השולחנות, כדי שהמנקים יוכלו לסיים את נקוי השולחנות במהרה, ובשבתות, כל שולחן היה מוריד את כל הדברים מהשולחן. כמו כן אחת ליומיים היו שוטפים את חדר האוכל, ואז כל הבחורים היו מרימים את כסאות העץ הכבדים ומניחים אותם על השולחן כדי שהמנקה לא יצטרך לעשות זאת לבד. וזכורני שפעם אחת, לא הרימו הרבה בחורים את הכסאות, והדבר נודע למו"ר מרן המשגיח ר' דב יפה זצוק"ל, ובאמצע הסדר!!! עלה על הבימה ודפק והורה לכל הבחורים לגשת מייד ולהרים את הכסאות!!