הנעדר מהכנרת מספר: "היינו 8 שעות בתוך מים קרים! ראינו את המוות מול העיניים"

חלק 1

חלק 2

אני מבין שישנם הרבה אנשים שרוצים לדעת מה שקרה איתנו ואיך ניצלנו  –  בכוח מה נצלנו. אני לא רגיל לתקשורת ולכן בתחילה סירבתי, אבל כיון שיש בזה גם תועלת להזהיר את הציבור מפני הסכנות, וגם כדי לפרסם את הנס, אז שלא כדרכי ולמרות שאינני אוהב זאת, אני נאלץ לספר, כדי שישמעו את הנס וגם ידעו להיזהר מכל הסכנות.

סיכמתי עם ידיד קרוב שמאד עוזר לי בישיבה – שנצא ביחד להפלגה בים הכנרת. בשעה 3:30 יצאנו עם סירת מפרש. הפלגנו במשך חצי שעה, לכיוון לב הים. לאחר בערך 7-8 קילומטרים, פתאום אני מרגיש שהסירה מתהפכת. כמובן, קודם כל אני שואל איפה כולם – ואני רואה שכולם נמצאים.

מיד התאגדנו ואמרנו שאנחנו לא עוזבים את הסירה בשום פנים ואופן, לא משנה כמה זמן שיקח, אנחנו נאחוז בספינה. גם בזה היה סיכון גדול מאוד, כי בדרך כלל הסירה אמורה להתמלאות במים ולשקוע. אבל כבר כאן היה נס גדול שהקב"ה עשה אתנו: כשהוציאו אותנו, אמרו לנו שהמקום בו אנו נמצאים אמור להיות בין 30 ל-40 מטר עומק. אבל כשאנחנו היינו בתוך המים, כל הזמן הרגשנו שהתורן של הסירה תקוע בקרקעית. התורן הוא בסך הכל כ-13 מטר. כנראה שבאותו זמן – באותו מקום – היה איזה הר בקרקעית, ולכן התורן נתקע בו כל הזמן, וממילא זה לא היה יכול לצאת משם, וכך גם הסירה לא היתה יכולה לשקוע. זה הנס הראשון שהיה כאן.

צרחנו, אבל אף אחד לא שמע

עוברת שעה, ועוד שעה, ואנחנו אומרים לעצמנו: אולי אלו שהשארנו בחוף כבר מזעיקים עזרה. הרי כבר עברו שעתיים, שלוש שעות – כמה אפשר להפליג בכנרת עם רוח כזאת? בטח הם כבר יזעיקו עזרה. אבל שום דבר לא מגיע. רואים ספינה במרחקים, צורחים, צועקים, מנסים לקרוא לעזרה, לנופף. עוד מעט החושך מגיע, ואז אף אחד לא יראה אותנו. גם הגלים מכסים אותנו. והיתה אז גם סופה – רוח גדולה מאד, וממילא הגלים היו גבוהים. וכך שעה עוברת, ועוד שעה. היינו עם שעון וראינו איך שהזמן עובר, ואנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות.

חיזקנו אחד את השני – אלו הדיבורים שהיו בינינו כל הזמן. אין עוד מלבדו. הקב"ה הוא בעל הבית על העולם, הוא הראשון והוא אחרון. הוא היה הוא הווה והוא יהיה. הוא מחיה את החיים, הוא נותן חיים והוא הכניס אותנו למצב הזה. ברצותו יחיינו – ברצותו חס ושלום להפך. האמנו בזה בכל הכוח ובכל העוצמה. וכשמישהו היה קצת מקבל חולשת הדעת מהמצב, או איזשהו רפיון, היינו שוב פעם מזכירים את סגולתו  של רבי חיים וואלוז'ינר, שכל אדם שנמצא בשעת צרה, ויכריז וישיב אל ליבו שאין עוד מלבדו, הוא עושה את כל המעשים והוא יוצר לכל היצורים והוא זה שמחליט לתת חיים ולא לתת חיים, ואנחנו בידיו בידיו הרחמניות של הקב"ה – אז בוודאי שהוא יינצל.

כל הזמן חיזקנו את עצמנו בדבר הזה. שהקב"ה שם אותנו פה, ברצותו יוציא אותנו וברצותו ישאיר אותנו שם, חס ושלום, לאבדון. ידענו שבים הכנרת לא הרבה חזרו מהמצב שבו אנחנו נמצאים. נכנסנו מתוך חוסר ידיעה וחוסר הבנה מהי רמת הסיכון שיש בספינת מפרש ברוחות כאלה. ולמרות שהיה לנו נהג – סקיפר מקצועי – ששט בהרבה ימות, ויש לו רישיונות והכל מסודר, הוא לא הצליח  להתגבר על הספינה, כנראה בגלל הרוחות החזקות או סיבות נוספות.

בהמשך ראינו עוד פעם איזו ספינה מתקרבת, צעקנו, אבל אף אחד לא שומע. כי יש את המנוע ויש את הגלים ויש את המרחק. מנסים לנופף – אף אחד לא רואה אותנו. במשך שעות – משעה 4:00 כשהתהפכנו, עד השעה 1:45 בלילה, שזה בערך 9 שעות – היינו בתוך המים. מים מקפיאים, מים עם גלים חזקים שמטלטלים אותך מצד לצד, ואתה מיטלטל בין תקווה לייאוש, אתה לא יודע מה ילד יום, מה יהיה מחר. אתה מתחיל לחשוב על כל מיני דברים, על הילדים, על ההורים, על העתיד… יהיה עתיד או שאין עתיד. אמרנו את כל הפסוקים של הווידוי, 'שמע ישראל', 'ד' ד', 'בידך אפקיד רוחי  פדית אותי ד' קל אמת'. את כל מה שאדם שעומד להיפרד מעולם הזה אומר – אמרנו. היה ברור לנו שמכאן אין יציאה. מהמקום הזה לא שבו אנשים.

פתאום ראינו אור מתקרב

והנה, ברוך ד', בשעה 1:45 פתאום אנחנו רואים אור מתקרב אלינו. אלו היו שני אנשים יקרים מרשות הטבע והגנים. רק דקה קודם לכן, אחד הנערים שהיה אתנו אמר לי: אני כבר לא מסוגל, אני מפקיר את עצמי – מה שיהיה יהיה. החזקתי עד עכשיו 9 -8 שעות, מה שיהיה יהיה. ואז, ממש דקה אחרי זה פתאום הישועה הגיעה. פתאום אנחנו רואים את האור הזה מתקרב. אנחנו מסתפקים – הוא כן מתקרב אלינו? לא מתקרב אלינו? שוב פעם צורחים, שוב פעם צועקים. אומרים לבחור תחזיק עוד קצת, עוד קצת – זה מגיע, זה מגיע. והנה הם הגיעו, וברוך ד' הצילו אותנו.

כאן המקום להודות בראש ובראשונה לבורא עולם שהחזיר אותנו לחיים. הוא זה שנתן לנו את החיים – הוא זה שנותן לנו את החיים, והוא זה שיתן לנו את החיים, ואני כאן כדי לפרסם את ניסיו. באופן טבעי לא היו צריכים לראות אותנו. למה שיראו אותנו? הרבה אנשים הלכו בדרך הזאת ולא חזרו ה"י. המון אנשים פשוט לא נמצאו – הגלים גבוהים ולא רואים אף אחד. אז למה שיראו אותנו? באופן טבעי לא היינו אמורים לצאת משם. זה שהקב"ה פתח את עיניהם ונתן להם לראות אותנו – זה כבר נס ופלא בפני עצמו.

וכמובן, פה גם כן המקום להודות לכל אלו שלקחו חלק בחיפושים. אנשים טובים, שחיי אדם נוגעים לליבם. אנחנו מודים להם ממש מעומק הלב – אנחנו יודעים שהם היו השליחים של הקב"ה להציל אותנו והם עשו את השליחות בצורה הכי טובה שבעולם. אנחנו מודים להם ולכל מי שהשתתף, באלפי תודות. תודה על הצלת חיים לא ניתן להכיל במילה 'תודה', אבל זה מה שאפשר לומר. אני מברך אותם מהמקום שאני נמצא בו – כמו שחז"ל אומרים כל המציל נפש אחד בישראל כאילו קיים עולם מלא – שהקב"ה יתן להם בריאות וחן, ותמיד יצליחו בכל מעשה ידיהם. תודה רבה.

מה מצב החברים שהיו אתך?

גם זה נס גדול. אחרי 8 או 9 שעות בתוך מים  קרים, בדרך כלל מגיעים להיפותרמיה. וברוך ד' כולנו, כל החמישה, מרגישים מצוין. ארבעה לא הוזקקו בכלל לטיפול רפואי – לקחו אותנו לביקורת בבית חולים כדי לראות שהכל בסדר. וברוך ד' שוחררנו במהלך הלילה, רק אחד סבל מקצת היפותרמיה  ובהמשך הלילה חזר לעצמו. הייתי איתו רוב הלילה וברוך ד' הוא הרגיש מצויין, ונשאר עוד קצת להשגחה של כמה שעות, ובמשך היום הוא ישתחרר. זה גם כן נס ופלא בפני עצמו. שאם חס ושלום היינו נשארים שם עוד קצת, יכול להיות שהיה מאבד את ההכרה, וח"ו…

כנרת זה דבר מסוכן

אחרי שחווית את החוויה הקשה הזאת – חווית את הכנרת, יש לך מסר לאנשים שנכנסים עם אבובים וסירות, ובלי פלאפון?

אני לא איש מקצוע, ואני לא יודע לומר מה כל הדברים שצריך להצטייד בהם כשנכנסים. אנחנו השתמשנו בכל הכלים החוקיים – רישיון, נהג מנוסה, וכל זה לא עזר. אחרי שיצאתי שמעתי מכל מיני אנשים – כנרת זה לא ים. כנרת זה דבר שהורג. כנרת זה דבר מסוכן. גם אם אתה חושב שאתה יכול לשחות ולהשיט כל מיני כלי שיט בים התיכון – זה לא קשור לים הכנרת. הכנרת מסוכנת פי אלף מכל ים אחר. צריך לנקוט משנה זהירות. בפרט בני ישיבות, שבדרך כלל עושים את הכל בצורה 'חאפרית', צריכים להיזהר ולהישמר, לקחת את הדברים בצורה הכי הכי מחמירה, לצד הכי מחמיר, לא לקחת ריזיקות על הדברים הקטנים ביותר. גם לגבי שחיה, לא רק שיט. לצערנו הרב הציבור שלנו חוה לא מעט מקרי מוות בים הזה. בכנרת יש בעיות גדולות, וצריכים לקחת הרבה מאוד אמצעי ביטחון.

ועוד דבר, שהוא הכי חשוב. בכל מקום שאתה נמצא, בכל מקום שאתה חושב שיש לך איזה כוח מסוים – אל תחשוב שזה הכוח שלך. הקב"ה מציל אותך ונמצא אתך בכל מקום ובכל שעה. הקב"ה הוא זה שנותן חיים, ובכל צרה תישען רק עליו, וזה מי שיעזור לך. שום כוח אחר בעולם לא יכול להציל אותך, רק הקב"ה בעצמו. ועל זה צריך להישען. זה הבסיס של האמונה, שכל יהודי יונק מאמו, להאמין בחי עולמים, שהוא מחיה והוא נותן חיים, והוא נותן כוחות להינצל ולחיות ולהתקיים בעולם הזה.

מה עובר על אנשים ברגעים הקריטיים האלו? כשהם חושבים שאולי עוד מעט חלילה… מה עבר לכם בראש כשחוויתם את זה?

אולי זה יישמע קצת… אבל אני אומר לך. אני הרגשתי כמו ביום כיפור בשעת נעילה. הרגשתי "ואני קרבת אלוקים לי טוב". הרגשתי קירבה מיוחדת מאד מאד להקב"ה. כשאמרתי "בידך אפקיד רוחי" – התכוונתי לזה. התכונתי שאני הולך להפקיד את רוחי בידו של הקב"ה. לא התכוונתי לחזור מהמקום הזה, אבל הוא עשה איתי חסד ובסופו של דבר החזיר אותי.

ההרגשה היא שאתה מאבד את עצמך באותם רגעים, אתה יודע שאין לך דרך חזרה חוץ מ"עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ". אתה נמצא בידיו ואין מי שיעזור לך. הרגשתי אותו בכל רגע ורגע.

כל הזמן הרהרתי לעצמי. נכנסו מחשבות על הילדים, על האשה, על ההורים, על כל המשפחה, מחשבות נוגות וחשוכות. קשה לתאר את זה במילים… אבל זה לחשוב שהנה, עוד מעט אתה תהיה עטוף עם טלית, ויספידו, וכולם יבכו שם… מרטיט לחשוב על הדברים האלה, אבל חשבנו עליהם, ודיברנו עליהם. דיברנו שגם זה יכול לקרות, אבל אנחנו מאמינים שהקב"ה יציל אותנו. הרגשנו שאנחנו בידיים של הקב"ה. לא חשבנו על שום יכולת הצלה. כי אין מה לחשוב על יכולת הצלה. למה שיראו אתנו? והנה הקב"ה עשה את הנס, וניצלנו.

למי התקשרת ראשון?

לאשתי.

ואיך היתה השיחה?

האמת היא כך. אני איש מאד עסוק. אני מגיע הביתה בדרך כלל בשעה 10:00-10:30 וחצי בלילה, לפעמים ב-11:00, ולפעמים גם מאוחר יותר. ותמיד בסביבות השעה 11:00 אם אני לא מגיע, אני מקבל טלפון: "משה, איפה אתה?". באותו יום  אמרתי לעצמי. מסכנה, באיזה מצב היא עומדת? אולי היא מתקשרת אלי 10 פעמים ואני לא עונה. אם היא היתה יודעת את המצב שבו אני נמצא – מה היתה עושה?! ואז עבר רטט בגופי, פשוט חלחלה. מה היא תעשה? מה היא תעשה?

אבל היה נס שבאותו יום היתה לה מפקחת בגנים, והיא היתה עסוקה מאד בטלפונים עד שעה מאוחרת מאוד. היא חשבה שבסדר, אני מאחר קצת, אבל לא היה לה זמן לחשוב על זה כל כך. רק ב-1:50 היא מקבלת טלפון מגיסתי, ששואלת אותה: את יודעת מה שלום משה? והיא מתפלאת ואומרת: "מה קרה? מה קרה?" – היא לא ידעה שום דבר עד אז, בגלל שהיא היתה עסוקה.

זה חסד אדיר. היא אשה עדינה ולא היתה מסוגלת לעבור את החוויה הזאת. לפני פחות משנה היא איבדה אחות צעירה. וזה מדי מדי קשה. אז פשוט ד' עשה אתה חסד, גם כן נס מופלא, שהסיח את דעתה ונתן לה להתעסק עם כל מיני דברים ולא לחשוב על בעלה. רק לאחר מעשה, כשיצאנו מהים והצילו אותנו, היא שמעה את הכל למפריע. זה חסד גדול מאד מאד שהקב"ה עשה אתנו.

"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים להודות לך ד' אלוקינו… על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות…".