"הנס שעשה עמי הקב"ה ושמר על מאור עיניי, היה בזכות עמל התורה שעמלתי למרות חולשתי, אולם מהרגע שהפסקתי לעמול והחלטתי שלא לאמץ את עיניי, לא הייתי ראוי עוד לנס הזה"

הרב ישראל ליוש

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים…" (בראשית כ"ג, א')

ברש"י: שני חיי שרה – כולן שווין לטובה.

שנות חייו של האדם – אומר הגרי"צ סלנט זצ"ל בספרו 'באר יוסף' – חלוקות ושונות זו מזו במעלתן. בצעירותו יש לו מעלות שיאבדו ממנו בזקנותו, כמו כח הנעורים, המרץ והזריזות, ואילו בזקנותו יקנה מעלות שלא היו לו בצעירותו, שהרי ניסיון החיים מקנה לאדם תבונה יתירה, יישוב הדעת ושכל להבין ולשפוט כל ענין לעומקו.

זאת כוונת רש"י באמרו שאצל שרה כל שנותיה היו שווין לטובה, לה היו את כל המעלות של כל תקופות החיים בכל שנות חייה. בצעירותה, מלבד היותה זריזה ובעלת מרץ לעבודת ה', גם היתה בה תבונה יתירה, לה זוכים כולם רק בגיל מבוגר יותר. ואף בזקנותה לא איבדה את מעלות וסגולות הגיל הצעיר, ולכן כל שנותיה היו שווין לטובה, היינו עם כל המעלות של כל הגילאים.

מהספורים הבאים נלמד כי על האדם לעמול על מידותיו מגיל נערות ועד זקנה, ובכך לשמור על קנייניו אשר קנה בעמל כל ימי חייו. אל לו לאדם לסמוך על עצמו בימי זקנותו ולנטוש את עמלו, כי בכך עלול הוא לאבד אף את אשר השיג.

●●●

אסיפת רבנים מיוחדת התקיימה בבית אחד מגדולי הדור, בין המשתתפים היה גם משגיח ישיבת חברון, הגה"צ רבי לייב חסמן זצ"ל. לאחר שהמארח אמר את דעתו, הוא הוסיף ואמר: "הביטו… אין כאן שאלה של כבוד… וכי אדם זקן לאחר גיל השבעים עוד ירצה בכבוד?!". מיד קם המשגיח הגרי"ל זצ"ל ואמר בתקיפות: "ואני אומר לכם כי המתאווה לכבוד קודם שהגיע לגיל שבעים בגבול וחשבון, הרי לאחר גיל השבעים יתאווה לכבוד בלא קיצבה ובלא חשבון"…

●●●

תלמיד חכם זקן, שבע ימים ועוור בא לפני הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, כאשר כיהן כרבה של סלוצק, ובידו שני חיבורים מחידושיו, הוא הראה לו קטע מהחידושים, ואמר לו שזהו החידוש האחרון בחייו.

"מדוע אתה מדבר כך?", שאל אותו רבי איסר זלמן. "אספר לכבוד הרב את קורותיי", ענה לו הזקן והחל לספר: "לפני זמן מה נחלשה ראייתי אט אט עד שהיא ניטלה ממני לגמרי, נגשתי לרופא עיניים מומחה, ולאחר שבדק אותי אמר לי: 'אין כל פלא בכך שאינך רואה כעת, יותר אני מתפלא כיצד ראית עד עתה, לפי מצב הבדיקות שערכתי בעיניך, היה עליך להפסיק לראות כבר לפני עשר שנים!'.

"עניתי לרופא" – ממשיך הזקן לספר – "העובדה שראיתי עד עכשיו היתה בזכות התורה, כי למרות זקנותי וחולשתי עמלתי בתורה בכל כוחי, והמשכתי לעיין בספרים, להקשות ולתרץ ולחדש ואף להעלות את הדברים על הכתב, אך לאחרונה עלה בדעתי שמדוע עלי להתאמץ כל כך בעת זקנותי, להמשיך ולעיין בספרים, הרי עשרות שנים אני עושה כך בעמל רב וביגיעה עצומה, עתה לעת זקנותי אנוח מעט מהעמל, ואשנן בעל פה משניות וגמרות שאני זוכר, ובכך לא אתאמץ מעבר לכוחותיי, ומשקיבלתי החלטה זו" – סיים הזקן לספר לרופא– "נסתלק ממני מאור עיניי".

"רואה אני" – אמר הזקן לרבי איסר זלמן – "כי הנס שעשה עמי הקב"ה ושמר על מאור עיניי, היה בזכות עמל התורה שעמלתי למרות חולשתי, אולם מהרגע שהפסקתי לעמול והחלטתי שלא לאמץ את עיניי, לא הייתי ראוי עוד לנס הזה, ולכן זה החידוש האחרון שחידשתי".

●●●

כאשר בא הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל, להיפרד ממרן החפץ חיים זצ"ל בדרכו לאמריקה לטובת הישיבה, סיפר לו החפץ חיים כי בחורף האחרון בא אליו יהודי בלבוש עני, מדוכא היה האיש ופניו עצובות, "רבי, האינך מכירני?" – תמה האיש כשדמעות בעיניו – "הלא אני מר רוזנבוים, הגביר הידוע ממוסקבה, שדרשת ממני פעם לתמוך בישיבה בסך 2000 רובל לשנה, והסכמתי לתת רק 200 רובל בשנה, אז" – המשיך היהודי – "לא השכלתי להיענות לבקשתך, עתה כאשר אני כבר מבין את טעותי, אין בידי היכולת כי הבולשביקים גזלו ממני את כל אשר לי".

"נוסע אתה לאמריקה לטובת הישיבה" – סיים החפץ חיים את דבריו – "אמור להם שבימי הנעורים כשישנם הכוחות – חסר השכל ללמוד ולתמוך בתורה, ואילו לעת זקנה, משנחונים במעט שכל, שוב חסרים הכוחות לכך…".