שעת לפנות בוקר. המרבד השחור הפרוש על גבי הרקיע עורך הכנות ראשוניות לפינוי מקומו בעבור ניצני אור ראשונים שיחלו להפציע בעוד זמן קצר מהמזרח. שר החלומות עובד אף הוא בחריצות יתר בשעה השביעית של הלילה, טווה הוא בכישרון על-טבעי את קוריו המחשבתיים על פני כל דרי העולם, אך בבית הצנוע שבסמטת חנן ב"מאה שערים" משתנים להם סדרי בראשית.
קו הרקיע משנה את גווניו יחד עם שר החלומות, וביצועיו אינם תופסים שום מקום של כבוד בבית זה. קול התורה מהדהד במתיקות שאין כמוה בחלל החדר, ומשם ממשיך הוא להאיר על פני חללו של עולם עד שמי רום.
נכד אחד נשאר בכל לילה לשמור על הסב הגדול, לדאוג לכל צרכיו לעמוד לימינו ולשרתו. בעבור רבינו, ה"סדר" הקבוע לפנות בוקר היה הזמן המענג ביותר במשך היום כולו. בין השעה שתיים וחצי לפנות בוקר לבין זמן התפילה – היה גן העדן הפרטי שלו. העולם הזה, על כל הררי טרדותיו המאיימים לפלוש אל החדר פנימה ולהטריד את מנוחת הדעת מללמוד ולעסוק בתורה, שרוי בשינה עמוקה. עתה הוא זמן הסולת, הזמן המעולה לשקוע בכל הכוחות בעומק התורה.
איש אינו מפריע ואינו מעז להיכנס אל החדר פנימה.
לפתע תקפה בהלה את הנכד…
הוא עצמו אינו יודע עד עצם היום הזה, מדוע הטריח עצמו אותו חתול במעלה המדרגות, זיהה את הסדק הצר שבדלת, שנפתחה כנראה בשוגג – ופלש פנימה.
לאחר שהתעשת הנכד מן הבהלה הפתאומית, ניסה לגרש את החתול, רדף אחריו בפרוזדור הבית, ניסה להדפו בחזרה אל ביתו מקדמת דנא – פח הזבל הגדוש שברחוב, אך ללא הועיל.
החתול ברח מכאן, התחמק לשם, התחבא ורגע לאחר מכן יצא בבטחה, בהפגנתיות, כמו ידע האי שונרא את אשר לפניו. ובכל אותה מהומה זוטא שהתרחשה בפרוזדור הבית, המשיך קול התורה להדהד: קושיית הגמרא, התירוץ , ההו"א, המסקנא.
ואז העז החתול פניו כנמר ונכנס אל החדר פנימה.
הנכד איבד את עשתונותיו לגמרי. לא היה לו שום מושג מה הוא אמור לעשות בסיטואציה משונה שכזאת. הוא לא ידע אם לקחת מקל ולגרש בקול רעש גדול את השונרא שהעז להיכנס ולהפריע את גדול הדור מלימודו. הוא חפץ לעשות כן, אולם שם לב שרבינו יושב שקוע בלימודו וכלל אינו יודע על קיומו של הטרדן שפלש אל החדר. אם יעורר רעש ומהומה, אולי יהיה "הוא" המפריע. כך, מתוך איבוד עשתונות גמור, עמד בפתח החדר, דומם ונדהם:
צעד לו החתול צעד אחר צעד, עד שהגיע למרגלות רבינו. הסתובב לאיטו מתחת לכיסא, ערך הקפות סביב רגליו…
לבו של הנכד פעם בפחד. מה יהיה כאן? מי יודע מה הוא מסוגל לעולל לרבינו? אולי תתקוף אותו בהלה העלולה להזיק לבריאותו בגילו המופלג.
אולם לגודל הפתעתו, רבינו לא שם לב לכלום. שקוע היה בגמרא אשר לפניו. אינו חש ואינו מרגיש בשונרא שהתמקם למרגלותיו.
מסתבר שחתול זה גמר אומר לעשות מה שלא העז שום בן אנוש לעשות: להפריע את גדול הדור מלימודו. אם סבר אותו שונרא שיצליח בכך, נוכל לצרף גם אותו לרשימת הטרדנים הגדולה שניסו להזיז את רבנו מסדריו הקבועים כבמסמרות… החתול סיים להקיף את הכיסא ועלה על הכיסא הסמוך.
הנכד כבר היה קרוב להתקף לב, ואילו רבינו אינו רואה ולא כלום. לא הסתפק החתול בעזותו, טיפס על השולחן ורבץ מרחק של נגיעה מן הגמרא.
ראשו של הנכד הסתחרר לגמרי מפחד ומתימהון גם יחד. מה יקרה אם החתול יקפוץ וסבא יבהל פתאום? הלא בגילו המופלג, כל תזוזה לא מתוכננת מהווה סכנה עבורו, קל וחומר אם ייתקף בהלה.
אולם… דבר לא קרה. רבנו היה שקוע כל כך בתלמודו, עד שלא ראה שמולו עומד בעל חי בגודל טבעי. התקרב החתול עוד יותר ונגע נגיעה קלה בגמרא.
לראשונה מתחילת ההתרחשות הרים רבינו את עיניו וראה את אשר לפניו.
אך הוא לא נבהל. גם בזמנים קשים ביותר לא איבד לרגע את יישוב הדעת ואת מנוחת הנפש המפורסמת שלו.
הרים את ידיו, עשה תנועת סילוק. וכהרף עין ברח השונרא אל מחוץ לבית, הרחק כמטווחי קשת.
גם הוא לא הצליח להפריעו לרבינו בלימודו, ולו לרגע אחד.
את הפרק המופלא בהליכות החיים שלמד, עד היכן מגיעות ההתעמקות בתורה ומנוחת הנפש – זאת לא ישכח לעולם.
אגב, בזמנו, לפני שנים רבות, בטרם סגרו את המרפסת בבית רבינו, ישב פעם רבינו ביום קיצי ולמד במרפסת. אחד מבני הבית ניגש למרפסת להביא בעבורו שתיה, ומחזה מופלא נגלה לעיניו, רבנו אוחז בגמרא בידו ולומד, ועל השולחן יושב חתול. מרוב שקיעותו של רבנו בלימוד, לא שם לב לחתול היושב על השולחן!
(מתוך הספר גדולה שמושה)
1/476