ר' משה הינו בעל-מנגן ומלחין בחסד עליון באחת מקהילות החסידים המפורסמות. ניגוניו מלאי התעוררות ורגש, עונג שבת והשתפכות הנפש, המרוממים את כל שומעיהם לטפח-טפחיים מעלה.
אך בביתו של ר' משה, מתחת לארשת החסידית של צהלת הפנים, מסתתרת, חומקת מבויישת, דאגת הלב, הלא היא צרת הבת המתבגרת תליט"א, אשר זה כמה שנים מצפה לישועה.
יהודי כר' משה, איש חסיד, אמונתו ובטחונו כחלמיש. מתוך תקווה ותוחלת מלחין הוא ניגון, רווי ערגה, הודאה ועזוז אמונה, אותו הוא מקדיש לכבוד השמחה המיוחלת, שאמנם אינו יודע מתי תהיה – אבל בטחונו בה' עז וחזק, שבוודאי בא תבוא בקרוב.
אך הניגון הנפלא לא נותר בינתיים ספון וחתום באוצרו. עד מהרה שמעו עליו אמרכלי הנגינה בחצר החסידות, למדוהו היטב, ושמרו אותו יחד עוד עשרות לחנים חדשים שעדיין לא יצאו לאור עולם, ממתינים להזדמנות הנכונה והמתאימה להשתחל כמסמר של זהב במהלך אחת משמחות בית צדיקים, בהן מקובל להנחיל את התבואות החדשות שצמחו בשדותיהם של מלחיני החצר.
במאמר מוסגר צריך לציין, כי דרך ארוכה עובר הניגון מיום היוולדו לבעליו תחת אחד השיחים, עד שיצא לאור עולם ויזכה את הרבים. שלבי ביקורת על טהרו המזוכך, אופיו המזוקק, נעימתו ונעימותו המוזיקאלית-מקצועית, ועדיין אחר כל זאת – הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת שבהיכל. ניגונים חדשים מושמעים באוזני הציבור בדרך כלל בזמני קהילה או זמני שמחה, אלא שמטבע הדברים מוגבל מספר ה'חידושים' שניתן להעמיס ביום אחד על הציבור, כך, שעל חלון הזמן הדחוק מתגוששות כמה אופציות – ניגון פלוני או ניגון אלמוני, ה'מארש' של ר' זלמן או ה'וולס' של ר' נחמן. וכך, לחנים נאים רבים עדיין ספונים וטמונים וטרם הפיצו יקרות.
נחזור לסיפורנו: ברוך ה', לאחר תקופה ארוכה או שמא מועטה, נשברה הצלחת בבית ר' משה לשמחת וששון-לב מכיריו ומוקיריו הרבים. מזל טוב!
כמה ימים לאחר מכן נערכה חתונה גדולה במרכז החסידות, והנה, בתזמון מפליא, ללא כל תיאום או ידיעה מוקדמת, גזר הממונה על ה'קפליא' [המקהלה] אומֶר, כי הניגון החדש שיפאר את השמחה, וישמש כפסגת הלילה הגדול ברוממות של מצווה – יהיה לא אחר מאשר ניגונו של מיודענו, הניגון שהולחן מראש, מתוך ביטחון והודיה על העתיד בעז"ה, לכבוד אירוסי בתו, אשר כאמור, ימים ספורים קודם לכן נחגגו בשמחה ובשעה טובה ומוצלחת.
כמה סמלי היה הדבר, שבדיוק בזה הזמן הגיע יומו של הניגון להפציע, לא רק בשמחתו הפרטית של המלחין, כפי 'כוונת המשורר', אלא בשמחת בית צדיקים ובקהל רב. כי ניגון שחובר בכוונה טהורה ורצויה, מעלה ריח ניחוח למעלה, ואין ראוי ומתאים ממנו להלל בו את הקב"ה ולשיר עוזו בקהל רב.
(וראה אמונה – סיפורי אמונה והשגחה מכלי ראשון)