הרב צבי וינברג
"מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, ב')
בשאלתות דרב אחאי גאון (ריש פ' תרומה) מובא דמחייבין בית ישראל למעבד צדקה מן ממוניהון, ומיתן למאן דצריך ליה, ומאן דרחים על ענייא, דמי קמיה הקב"ה כמאן דההוא טיבותא קמיה עבדא, שנאמר ויקחו לי תרומה. [שמחוייבים בית ישראל לעשות צדקה מהממון שלהם ולתת למי שצריך, ומי שמרחם על העני, הוא דומה בפני הקב"ה כמו שעשה טובה עם העבד שלו, שנא' ויקחו לי תרומה]
ובבית הלוי (בפרשתינו) כתב לגבי נתינת צדקה לעני, כך: הנה בעת שנותנים צדקה לעני, ונמצא מקיים בעני מצות צדקה , ועוד כמה מצות עשה כמו והחזקת בו,
אז העני הוא ממש כמו בחינת אתרוג בעת שנוטלו לצאת בו, דאע"ג דאתרוג אחר המצוה אין בו שום קדושה, מ"מ בעת קיום המצוה חלה עליו קדושת המצוה, ואסור בהנאה ובתשמיש של חול. ובעצי סוכה מבואר (סוכה דף ט) שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה ואסורים בהנאה.
וכן אסור לנהוג בו מנהג בזיון, וכמו דדרשינן בשבת מקרא גבי כיסוי הדם 'במה ששפך יכסה' שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו,
כן העני ממש בעת שנותנים לו, אסור ליתן לו בבזיון חלילה וזהו איסור דאורייתא.
רעיון זה כבר מופיע בס' דרך פיקודיך (לבעל הבני יששכר מצוות לא תעשה ל"ו ד"ה ובאם) שכתב זאת לגבי הכנסת אורחים, שכשיבוא האורח אל איש הנה האיש רוצה לקיים מצוות הכנסת אורחים, ובזה נעשה האורח חפץ של מצוה, וגם אם יכבודוהו ביותר לא יתפעל האורח בזה כי הכיבוד הוא לא בעבור צדקותו, רק בעבור שנעשה אצל האכסנאי חפץ של מצוה, שהוא כמו אתרוג וערבה שמחבבין אותם בכלי כסף וכלי זהב בעבור שנעשו חפץ של מצוה, ע"כ[1].
וכן מובא בס' מעשה איש (ח"ו עמ' סד) שסיפר הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל: פעם התארחתי אצל מרן החזו"א ולנתי בביתו, וכשראיתי עד כמה טורח החזו"א למעני לא יכלתי לסבלו וניסיתי להתנגד לכל הכבוד המופלג הזה ענה החזו"א במתק לשונו: זייט ווען זאגט אאתרוג וואס מען זאל טוען מיט איר?! [מאימתי יש לאתרוג זכות לומר מה שיעשה הבעה"ב עימו], כאומר, שכעת ה'אתרוג' הוא האורח, ונחשב חפץ של מצוה ואל לו לאתרוג לחוות דעתו לבעה"ב המקיים את המצוה.
וראה רש"י (לעיל כב,כד) עה"פ "אם כסף תלוה את עמי", שלא תנהוג בו מנהג ביזיון בהלוואה, שהוא עמי. ומקורו במדרש תנחומא.
ועי' בס' הידור פנים (סי' כח אות א') שהביא שמועה מהגר"ח שמואלביץ זצ"ל להקשות על הבית הלוי, וראה בהשמטות שם.
[1 ועי"ש מה שהוסיף לפי"ז הביאור במה שאמרו רז"ל (ב"מ נט.) אוקירו לנשייכו וכו' וגם אמרו ומכבדה יותר מגופו, משום שנעשית אצלינו חפץ של מצוה. וראה מש"כ בספרו אגרא דכלא (פ' לך לך) שהמבט של האבות הקדושים על נשותיהם היה כחפצא דקדושה ונשיקת יעקב לרחל היה כנשיקת ס"ת, ויופיה היה מצד זה אלי ואנוהו.
(קב ונקי)