הסיפור שלפנינו, הינו אמיתי לחלוטין, ומבוסס על רשימות זכרונותיו של בן העיירה בה התרחש המעשה.
לר' מאטיס מהעייר מעדוועדיטש שבבלארוס, הייתה 'חברה לפתרונות לוגיסטיים'. טוב, אז עוד לא קראו ל'חברת הובלות' בשמות כאלו מפוצצים. גם לא היו לו משאיות, כי אם כמה סוסים בעזרתם הוביל גזעי-עץ מיערות הסביבה לנהר הסמוך. בשפת הנהר היו יוצרים מהגזעים מעין רפסודות, ומניחים להם לשוט עם הזרם לכיוון גרמניה. מאטיס זכה לשם-טוב, וכל סוחרי היערות השתמשו בשירותיו. האמון שרכשו לו היה בדיוק כמו האמון שהם רכשו לעצמם – בשרם!
את סוסיו האכיל מאטיס בשיבולת שועל של סוחר התבואה ר' משה מרדכי טוקצ'ינסקי. את המספוא רכש בהקפה ולא במזומן. פעם בחודש, בראש-חודש בשעה 8 בבוקר בדיוק, היה משלם על הסחורה. מכיוון שהמושג "העברה בנקאית" לא היה נפוץ בכפרים, היה מגיע בעצמו לשלם, או שהיה שולח שליח עם 100 רובל "עד ל התחשבנות".
*
ויהי היום, ראש-חודש הגיע, והכסף ממאטיס מתמהמה. השעה כבר 12:00 בצהריים, ועדיין אין כל סימן לא ממאטיס ולא מהשליח שלו… טוקצ'ינסקי מתפלא, ומחליט לקפוץ למעדוועדיטש לבדוק שהכל בסדר.
כיון שפניו נתקלות במאטיס הוא לא שומע התנצלות אלא להיפך: "מה קרה שהפעם לא החזרת עם השליח קבלה על התשלום?"… שליח? קבלה? על מה מדובר?… מאטיס מעדכן שכמו מדי ראש-חודש, כבר בשעה 6 בבוקר שלח שליח עם מאה רובל. השליח הפעם היה לייבל – הבן של הצורף המקומי עליו השלום.
אז איפה לייבל? כאילו בלעה אותו האדמה. השניים החלו לחשוש שמא פקד אותו אסון? הוא הרי נסע עם כסף דרך היערות! ולייבל הוא הלוא המפרנס היחיד של אמו האלמנה ושלושת אחיו הקטנים, אוי ווי!
מאטיס וטוקצ'ינסקי יצאו מיד לדרך על מנת לחפש את לייבל. נסעו לאט, סרקו ורחרחו בכל המקומות דרכם היה אמור לייבל לעבור בדרכו. התעניינו אצל כל הנוסעים ועוברי-האורח שמא ראיתם? שמא שמעתם? שמא שמתם לב? אך הכל לשוא – אין קול ואין קשב.
*
האכסניה של ר' שייע איזיקוביץ. אולי פה יודעים משהו? "לא", עדכן אותם בעל האכסניה. "לייבל כלל לא תכנן להגיע היום למקום מגוריו של טוקצ'ינסקי. הוא התכונן לתפוס רכבת-מהירה. לאן? אין לי מושג!"
הנוכל נמלט עם הכסף! – קלטו מיידית השניים… מיהרו לתחנת הרכבת האזורית כשדים-משחת. מי יודע. אולי עוד יצליחו לתפוס את הברנש. הם הגיעו בשנייה האחרונה: לייבל כבר עמד עם רגל אחת על המדרגה של הרכבת. מאטיס משך אותו ברוורס.
לייבל נדהם וגמגם: אמא… ילדים רעבים… אמריקה… מסתבר שלייבל מתכנן כבר מזמן להגר לארה"ב, מה שהיה חסר לו זה רק כסף. משנפלה לידו ההזדמנות, לא המתין רגע אחד מיותר ויצא לדרך.
באכסניה של איזיקוביץ, לשם חזרו איתו, הצליח לייבל "לשחזר" 96 רובל בלבד. ארבעה הוא כבר בזבז על כרטיס הרכבת. הכסף היה תלוי על צווארו, כמו קמיע לישועה…
*
איזה עונש מגיע לברנש? מאטיס וטוקצ'ינסקי ערכו דיון-חירום, בתומה הוחלט לטפל בו בשני שלבים. שלב ראשון: לשחרר את לייבל בלא לערב את גורמי הקהילה היהודית, וכמובן שלא את המשטרה הגויית.
את השלב השני הם דחו קצת, אך לא ארך הזמן ולייבל קיבל מהם את כל הסכום הנצרך לו להגירה לארה"ב… מסתבר, במקום לתכנן איך להעניש את הברנש, ארגנו עבורו השניים מגבית קטנה.
בתוך תקופה קצרה הגיע לעיירה מכתב מאמריקה, בו מבשר לייבל על הגעתו בשלום, ופיו מלא תודה והכרת טובה לנשמות הטהורות, שבמקום לנקום בו – שיקמו אותו. הוא השיג את היעד שלו מכסף כשר, והם זכו לחלק בעולם הבא…
[מרשימת זיכרונותיו של בן העיירה, שמשון ברעוודה ממקסיקו].
(גיליון 'איש לרעהו' – שבועות)
שם משפחתי טוקצינסקי
אני מעבירה לאבי את הסיפור הנ"ל.