ולהורות את בני ישראל י' י"א
הרב יעקב ברלין מספר: זכורני שבמוצאי יום טוב הראשון של פסח, אברך צעיר מנכדי רבינו שב מבית הכנסת בשעה מאוחרת לאחר שרבינו כבר ערך את ההבדלה, ולפיכך נאלץ לחזור על ההבדלה לבדו. למרות שעל פי המנהג היה עליו לפתוח מיד ב"ברכת המבדיל" כנהוג במוצאי יום טוב, טעה הלה והחל לזמר בקול ערב ומסתלסל: "הנה קל ישועתי".
הנוכחים רצו להעיר לו, כי במוצאי יום טוב פותחים בברכה לבדה, אולם בטרם העזו לפצות את פיהם, התבוננו ברבינו שישב במקומו בשקט ולחש לעצמו: "הרי זה רק פסוקים! גישמאק'ע פסוקים! מה כבר יכול להיות?!"
מה היה קורה לו, אי מי מהנוכחים היה מפנה את תשומת ליבו של האברך הצעיר לטעותו, האם היה בכך עלבון כה צורב?! ברם בשל מה להעיר ברבים אם אפשר להגיד לו את הדבר לאחר מכן בארבע עיניים.
באותו עניין יש בנותן טעם הביא מעשה, שאירע בבית מדרשו של רבינו, כאשר הגיע למקום כהן לא מוכר ועלה לדוכן לברכת כהנים, מבלי שידע כיצד נושאים כפים כהלכה. רבינו שכאב את הפגיעה בהלכה אך מאידך חשש לפגוע באותו אדם, פנה אל תלמידו הרב יצחק דרזי ושאלו האם הוא מכיר את אותו כהן והאם יש לו דרך ללמדו כיצד לישא כפיים כהלכה, מבלי שהלה ייפגע בשל כך.
נכד רבינו, הרב אריה אלישיב, מספר: רבינו האמון על כבוד האדם מעולם לא שאל את נכדיו על המסכת בה הם עוסקים, ככל הנראה מפאת החשש להביכם. ברם היו פעמים, שדווקא בשל כבוד האדם היה פותח מעצמו ומדבר עימי על תלמודי. היה זה כאשר הייתי מלווה אותו בדרכו לבית הכנסת, ובפניו נקרו אנשים שביקשו לשאול את פיו שאלות מסוימות, שלא היה ברצונו להשיב עליהן מאחר שחשש שעלול לצאת מכך מכשול.
סבי, שלא אבה שהשואל יחוש כי אין ברצונו להשיב על שאלתו, נהג לפנות אלי ולשאול באיזו מסכת אני עוסק ובאיזה דף אני אוחז כעת, ותוך רגע כמימרא היה נכנס לעומק הענין ומתחיל להרצות את דבריו הסדורים, כשהדבר נראה למתבונן מן הצד כביכול הוא בעיצומו של משא ומתן במעמקי הסוגיא. אך גם בעתות מעין אלו לא היה שואל אותי על תלמודי אלא מרצה בפני את חידושיו בסוגיא.
במקרים אלו נוכחתי לדעת כיצד 'סדנא דארעא חד הוא', כפי שמצינו בגמרא, שכאשר רבא נשאל על ידי תלמיד שלא חפץ להשיבו, היה מנהגו להסיט את הנושא, באופן שהתלמיד לא יחוש בדבר ולא ייפגע בשל כך. מעשים אלו חזרו ונשנו דבר יום ביומו, וכזאת ראינו עשרות פעמים, כיצד אנשים שונים פונים אל סבי ומבקשים לשאול שאלות שונות, שלא חפץ להשיב עליהן, בכל פעם היה מסובב את הענין בחכמתו הרבה ומתחמק בעדינות מלהשיב, מבלי שהפונה יחוש בדבר.
על דרך זו נהג סבי עם כמה מתלמידיו. בפעמים הראשונות שפנו אליו בשאלות שונות הם נדחו על ידו בהתחמקות, אולם אותם אלו שניסו שוב ושוב ולא התייאשו אף במשך תקופה ארוכה, זכו לבסוף שנתקיים בהם מאמר הכתוב: 'ואחריתך ישגה מאוד', והתחממו לאורו בקרבה מיוחדת.
גם בהנהגה זו ראיתי כיצד 'סדנא דארעא חד הוא', שהרי פעמים רבות מובאות בגמרא סוגיות שונות באגדה, בהן אנו נוכחים במעשים מעין אלו, כיצד גדולי האמוראים לא קירבו את תלמידיהם עד שנוכחו, כי הם חפצים בכל ליבם ונפשם לקנות מהם תורה. כשהייתי נתקל במהלך לימודי במעשים כגון אלו, נהגתי לציין באוזני החברותא עד כמה מפליא לראות ש'כאז כן היום', וגדולי ישראל לאורך כל הדורות נוהגים באותה הדרך.
כשבא הבחין כי אי מי ממשמשיו טרח או התאמץ יתר על המידה, ראה לנכון להרגיעו ולנחמו. זכורני כי באחד הימים נכנס לחדרו אדם תמהוני, שממש דחף במרפקיו את כל הממתינים בתור, נעמד ליד סבי והחל להשמיע את דבריו, כשהוא דורש באופן נחרץ שאצא מהחדר. אותו אדם לא הסתפק בכך ודחף אותי החוצה, כשהוא נועל אחרי את הדלת. לאחר מכן, הרים אלי סבי את עיניו הטובות וחייך לעברי חיוך מלא הבעת השתתפות ברגשותיי. חשתי אז הזדהות ותמיכה שקשה לתארה במילים.
*
לכל זמן
בשנים עברו התגורר באחת מסמטאות מאה שערים יהודי לקוי בנפשו וחסר תעסוקה, שאימץ לעצמו מנהג של קבע לשבת במרפסת ביתו ולקרוא שוב ושוב לעבר העוברים והשבים: "סלח לי אדוני, מה השעה?"
כך ישב הלה בגזוזטרתו במשך ימים, שבועות, חודשים ושנים והפנה את קריאתו הקבועה לעבר כל הנקרה לפניו מבלי לפסוח על איש. למותר לציין, כי רובם ככולם נהגו להתעלם מקריאותיו ביודעם, כי סביר להסיק שהשואל כבר יודע היטב מהי השעה, ואם עדיין אינו יודע הרי שניתן להניח כי גם תשובתם לא תסייע בידו לדעת את הדבר.
לא אחת בעת שרבינו חלף למרגלות המרפסת המפורסמת, הופנתה לעברו השאלה הנצחית, "סלח לי אדוני, מה השעה?"
אולם רבינו, בניגוד לשאר החולפים במקום, היה עוצר מהליכתו לרגע קט ומשיב בשלווה: "רגע אחד, מיד נראה!" תוך שהוא מרים את ידו, מציץ בשעונו ומציין את השעה, כשהוא מביט בשואל וחיוך נעים נסוך על שפתותיו.
*
במקרה דומה הזדמן למחיצת רבינו יהודי קשה יום, שלא היה שלם בדעתו. הלה פלט מפיו אמרי שפר, שגרמו לכל שומעיהם לפרוץ בצחוק חסר מעצורים. כשסיים לבדר את קהל מאזיניו, העז חסר הדעת ופנה אל מרן בדבריו חסרי הטעם.
בעוד הנוכחים מגחכים בהנאה, מביני דבר, שהכירו וידעו את אורחותיו של רבינו, ראו כיצד קופץ את פיו בכוחות על אנושיים ועוצר את עצמו בשליטה עצמית מופלאה שלא יפלט מפיו שמץ גיחוך ולבל תראה על פניו כל בת שחוק, העלולה לתת לדובר הרגשה כי פיו מפיק הבלים.
אלו שניחונו בעיניים לראות, הבחינו כי על אף שגיבובי הדברים משפיעים על רבינו, בולם הוא את עצמו ונוצר את שפתיו בכוחות עליונים, כשפניו קפואות בחוסר הבעה ואינן מראות ולו סימן קל שבקלים למחזה המשעשע המוצג כנגדו.
אל מול עיניהם עמדה דמותו הטהורה של אדם, שבטבעו איננו מלאך אבל אף על פי כן נוהג הוא כמלאך.
(מתוך הספר 'עמודו של עולם')
