"תְּפִלָּה לְאֵ-ל חַיָּי" (תהלים מ"ב, ט')
שער התפילה, השער לד' אשר צדיקים יבואו בו.
ר' זלמן החסיד נכנס בו כל כולו, בכל כוחות נפשו. כל הרואה את ר' זלמן בתפילתו, דבר יום ביומו, היה עומד ומשתומם לנוכח המחזה: על יד כותל המזרח עומד הוא לו, מעוטף בטליתו, משליך הוא את כל שמונים – תשעים שנותיו מאחורי גוו, וכל עצמותיו אומרות תפילה. זעקותיו בוקעות ועולות מקירות ליבו, גופו מרתת ומזיע בעבודתו, וכולו אחוז להבת אש.
משך שעה ארוכה, דבר יום ביומו, עומד הוא ושופך את ליבו לפני אביו שבשמיים – לא בלחישה ולא באמירה, אלא בזעקות גדולות ונוראות עד לב השמיים. כל תיבה ותיבה נאמרת בכל הכח ובכל הכוונה, כמאמר הבעש"ט – "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" – אל תיבת התפילה. זעקותיו בתפילתו מעולם לא התחשבו לא בכוחות הגוף, ולא בקול הצרוד, בוודאי שלא בכבוד או בחשבונות אחרים. אין לו לנגד עיניו, אלא עבודה שבלב, תמה ונקיה, קרבן אשה כליל לה'. כי התפילה, במקום קרבנות תקנוה.
אומנות אבותינו בידינו
בבית מדרשם של חסידי קרלין, שם קנה הודו והדרו באומנות התפילה.
מקובל הוא בידם של חסידי קרלין, אשר בימי רבינו הקדוש רבי שלמה קארלינר זי"ע, הייתה ה'תפילה' נתונה בדין. ה'תפילה' זעקה מרה כי אין לה מקום להתאכסן! – 'אין איש שם על לב טיבה של עבודה נעלה זו, וכיון שכה מזלזלים בה בני האדם, ראויה היא התפילה שתתבטל מהעולם', טענו המקטרגים. או אז קם רבינו הקדוש רבי שלמה קארלינער, והכריז בקול גדול:
"ואני תפילה! מקבל אני על עצמי את עבודת התפילה בעד כלל ישראל!"
וכך נתבטלה הגזירה.
בעקבותיו של הקדוש רבי שלמה, באו הצדיקים הקדושים לבית קארלין, והמשיכו אף הם להבטיח נאמנה "ואני תפילה!" – להחזיק בכל עוז בעבודת התפילה. כך קיבלו חסידי קארלין עליהם ועל זרעם לדורותם, להיות ענין התפילה בראש מעייניהם – להתפלל בכל כוחות גופם ונפשם, בכל מוחם וליבם. וכותלי בית המדרש יוכיחו! כותלי בית המדרש של הרה"ק ה'בית אהרן' מקארלין היו מוכתמים בדם, דם שניתז מגרונות החסידים אשר צעק ליבם אל ד'.
לכשהסתפח ר' זלמן אל חבורתא קדישתא דחסידי קארלין, לקח לו את עבודת התפילה לנקודת לבבו, ובה השקיע כל מיצוי לשד עצמותיו. יום יום התייצב החסיד הישיש על משמרתו, והקיז דמו על מזבח ד', כעולת הבוקר אשר לעולת התמיד.
אם זכרתיך על יצועי
ר' זלמן היה מתייצב שעות מספר לפני עבודת המלך, היא התפילה. אין הוא מחסיר מתוכן עבודתו זו מידי יום ביומו, ויהי מה. "יהודי צריך להיות כמו סאלדאט! (-חייל)" – חוזר הוא תמיד על מאמרו של אדמו"ר ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע, "חייב הוא, אפוא, להתייצב על משמרתו בשעה המדוייקת, בלי שום תירוצים!".
מקדים היה מידי ערב לעלות על יצועו, כשליבו בוער בקרבו, "אט באלד גייט מען שוין דאווענען"…(- הן עוד מעט כבר הולכים להתפלל…).
גם אם אירע ועלה על משכבו בשעה מאוחרת ביותר, אחרי שמחה משפחתית וכדו', עם כל זה, לא איחר את שעת ההשכמה הקבועה באשמורה השניה. היה זה נוהגו התמידי, בין בשהותו בביתו ובסביבתו הרגילה, ובין בשהותו בארצות ניכר בתנאים שונים, בכל זמן ובכל מצב עומדת לנגד עיניו של ר' זלמן ידיעה פשוטה – הן עומד הוא להתפלל לפני מלך קל רם ונישא, וצריך להתכונן לכך! פשוטו כמשמעו.
היה זה פעם, לעת זקנותו, לאחר שמחה משפחתית שנסתיימה בשעת לילה מאוחרת, והותירה אותו תשוש ויגע מאד, והנה הבחינו בו בני המשפחה שהוא מכוון את השעון המעורר לשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, כדרכו בקודש בכל יום. "טאטע, מדוע תקום כ"כ מוקדם? הרי לא נשאר לך כבר כמעט זמן לישון", שאלו הבן בפליאה.
"ומתי אתה מתכונן לקום?" השיבו האב בשאלה.
הצטדק הבן: "מילא, אני הרי מוכרח לקום בארבע לפנות בוקר לעבודתי במאפיה. יש לנו הרבה הזמנות, ואני צריך להיות שם מחר אפילו מוקדם מהרגיל".
"אה, הנה תשובתך לשאלתך" – ענה האב ר' זלמן תשובה ניצחת – "גם לי יש מחר הרבה עבודה אצל בעל הבית שלי… אינני יכול לאחר בשום אופן!".
השכמתו המופלגת הפכה אצלו לטבע שני. סיפר על כך מלווהו באחת מנסיעותיו בעת זקנותו לחו"ל, למען טובת מוסדות פינסק קארלין:
"היה זה אחרי לילה עמוס לעייפה במגביות צדקה ובקבלת קהל לעצה ולברכה. השעה היתה כבר מאוחרת מאד, לאחר חצות הליל, אך לר' זלמן אין נפקא מינה אם הוא נמצא רחוק, אי שם בארץ העמים או בביתו שברח' עמוס. משועבד הוא לעבודת קונו כחייל נאמן. לפני שפנה ליתן תנומה לעפעפיו, כיוון את שעונו המעורר לשעה הקבועה לו מימים ימימה, כלומר בעוד שעה ומחצית בלבד…
המלווה, שהרגיש אחריות רבה לשלומו, לא יכל להסכין לזאת. יהודי בן שמונים ומעלה יסתפק בשעה ומחצה של שינה בלבד, בעיצומו של מסע מייגע כל כך?! על כן, משנרדם ר' זלמן, הלך המלווה וסובב את מחוגי השעון המעורר קדימה, לשעת קימה יותר מאוחרת.
אמנם כן, את המחוגים הצליח המלווה לכוון, אולם את טבעו המזוכך של החסיד, לא יכול היה איש לסובב. משהגיעה השעה היעודה פקח ר' זלמן את עיניו, וניעור מיד משנתו הקצרה גם ללא כל שעון. תיכף התחיל בסדר יומו הרגיל, להתכונן לתפילת המחר שתתקיים בעוד שעות רבות…
למען תזכור
עבודה מיוחדת יש לו לר' זלמן בכל יום עם שחר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – היא אחת מ'שש הזכירות' שנהגו ישראל לאמרן בכל יום. אולם לא איש כר' זלמן יעשה זאת כמצוות אנשים מלומדה. כוונת המצווה היא, הרי, להחדיר בלב פנימה אמונת הבורא יתברך, והשגחתו על כל הברואים. 'כלום אפשר לקיים מצווה זו כלאחר יד?' היה דן ר' זלמן דין בעצמו. משום כך, קבע לו ר' זלמן פרק זמן הגון מידי יום ביומו קודם התפילה, לקיים מצוות זכירת יציאת מצרים בשלימות. חידוש נפלא ומיוחד היה לו בדרך עבודה זו, בה הכניס את כל כשרונו המיוחד, לצייר את סיפור הדברים, עד כי קיים באופן מוחשי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
כך היה יושב מידי בוקר בינו לבין קונו, ומצייר לעצמו בציור מוחשי, את עשר המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים.
וכך זה היה נשמע:
— "דם!!!
איר האט געהערט וואס איז געשהן אין מצרים?! איר האט געהערט?! [-כלום שמעתם מה שקרה במצרים???]
אלעס איז געווארן בלוט!" [ – הכל נעשה לדם!]
ור' זלמן ממשיך להמחיש לעצמו:
"כל המים בימים ובנהרות נהיו לדם, אפילו את המים שבברזים כבר לא יכלו לשתות, הכל נהיה לדם… אי אי", התמוגג ר' זלמן בחדווה, "המצרי חשב שיוכל לשתות עם היהודי בכוס אחת, אך ה' כל יכול! המצרי שותה דם והיהודי שותה מים! נפלאות ה', נפלאות ה'!"
כעת מכריז ר' זלמן:
"צפרדע!!!
דז'אבעס! כל הבית התמלא בדז'אבעס!"
וממשיך לספר ברגש רב: "הם קפצו על המיטות, על השולחנות, הם נכנסו לתוך המאכלים, ואפילו לתוך התנורים הבוערים קפצו הצפרדעים במסירות נפש…
אוי, אוי", מתלהט ר' זלמן בלבת אש, וכבר אינו יכול לעצור ברוחו, מזדעק הוא לפתע:
"אם הקב"ה היה מצווה עלי להכנס לתנור… הייתי גם אני קופץ אין דעם תנור אריין!"
ובאומרו זאת, היה פעמים מתלהב ר' זלמן ורץ עד דלת ביהמ"ד, להמחיש את נכונותו…
"אכן, רק אלו שמסרו עצמן למיתה בכבשן האש המשיכו לחיות, ניסים ונפלאות!"
מסיים הוא בניחותא, ופונה להמחשת המכה הבאה –
"די דריטע מכה איז גיווען – כינים!!!
נו, כאן כבר לא יכלו החרטומים לעשות דבר"… שוחק ר' זלמן, "כאן הם כבר צעקו – אצבע אלוקים היא!". (פעמים הסביר ר' זלמן לתלמידים במתק לשונו: 'רש"י הקדוש אומר שאין הכישוף יכול לשלוט על בריה פחות מכעדשה, ומדוע? אולי פשוט, כי הבעלי גאווה הגדולים, האיך יוכלו להתעסק עם דבר קטן מכעדשה?!')
כך עמד ר' זלמן בינו לבין קונו, וביאר כל מכה ומכה בהמחשה חיה עד שהגיע לקריעת ים סוף. זאת כדי להחדיר אל ליבו שוב ושוב את הידיעה הברורה כי ד' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו!
הקול מעורר את הכוונה
חסידי קארלין מספרים ברטט מדור לדור: פעם אחת שבת אדמו"ר ה'בית אהרון' זי"ע אצל הרה"ק המגיד מטשערנביל זי"ע. כיבד המגיד את ה'בית אהרון' לירד לפני התיבה. ירד ה'בית אהרון' לפני העמוד והתפלל בנוסח דיליה, בקול רעש גדול כאופנים וחיות הקודש.
לאחר התפילה שאלו הרבי מטשערנביל: "מהיכן לקחתם את ה'ברוך שאמר'?"
השיבו הבית אהרן: "זאת לקחנו מהאבא (הרה"ק ר' אשר מסטאלין זי"ע), והוא לקח זאת מהרבי (הרה"ק רבי שלמה קארלינער זי"ע), והרבי קיבל זאת מזקני הקודש (הרה"ק רבי אהרן הגדול זי"ע), והוא קיבל זאת מנתיב לא ידעו עיט!" —
באותו נתיב תפילה פסע ר' זלמן עשרות שנים, יום יום, קיץ וחורף לא ישבות, בלא להביט על שום סיבה גשמית, תהא אשר תהא.
כך היו זעקותיו שהחלו ב"ברוך שאמר והיה עולם" מרקיעות שחקים. קולו הולך וגובר, נצרד ונשנק, אך ר' זלמן ממשיך בשלו…
וכך היה אומר: "ממה נפשך, אם יש לי עדיין קול, בודאי צריך אני לצעוק בתפילה. ואם כבר הצטרדתי, הלא כי אז וודאי שאני צריך לצעוק, כי מה יש לי כבר להפסיד?!".
פעם אחת, בצעירותו, התפלל ר' זלמן לפני העמוד בהתלהבות עצומה, וכתוצאה מתנועותיו החזקות בכל כוחו ובכל כוונתו נחבט ראשו בעמוד התפילה, ודם החל ניגר ממצחו… רק לאחר התפילה הבחין בכך לראשונה!… לאלו אשר הביעו בפניו את חששם לבריאותו מחמת יגיעתו העצומה בתפילה, היה אומר בבת שחוק: "אני ממשיך לצעוק גם כשהנני עומד על סף התעלפות, סמוך אני ובטוח אני כי אם אתעלף חלילה, הרי האנשים הטובים מסביבי כבר יטפלו בי"…
אף הוא סיפר פעם, כי בצעירותם היו האברכים בני חבורתו, מתאמצים כל כך בתפילתם, עד כדי אפיסת כוחות. לכן היו מכניסים בבוקר עם צאתו לתפילה חתיכת עוגה בתוך ה'טלית בייטל', כדי שמיד עם סיום התפילה יהיה להם במה להשיב את נפשם.
אומר היה ר' זלמן לבני הנעורים, להלהיב את ליבם לעבודת התפילה: "ה'בעל דבר' בא אלי וטען בפני לאמור: 'זלמן, הלא יהודי זקן הינך כבר, לא לך היא הצעקה בתפילה'…
"אמור לי אתה, הרי אתמול עדיין לא הייתי זקן כלל, כוחותי היו עימי, וצעקתי בתפילה בכל כוחי… אם כן, מה קרה היום? וכי ביום אחד מזדקנים?!"
ור' זלמן מעולם לא הזדקן. הוא המשיך את עבודת התפילה במסירות ובנאמנות כל עוד נשמתו באפו.
אז ישיר ר' זלמן
"ואמר, אם יאמר האדם שירת הים בכל לב ובמסירות נפש, כ"א לפי מה שהוא, יתוקן כל עניניו בגוף ובנפש" (בית אהרון צג טד). את השירה הזו לה' חמד לו ר' זלמן, שירה שכולה הודיה להקב"ה על ניסיו לעמו, שירה שכולה אמונה ודביקות בה'. את עבודת השירה הזאת מאמץ ר' זלמן אל ליבו, ומתקשר אליה בקשר אמיץ מאין כמוהו, קשר בל ינתק כל ימי חייו.
יקרה היא השירה בעיניו עד למאד, ועל כן חושש הוא להסתמך על החזנים. ירא הוא פן לא ייטיבו לבטא לפני הציבור את דבר אמירת השירה בכל לב ובכל נפש. משום כך מנהג קבוע לו בשנותיו המאוחרות – בשירת הים הוא עצמו עובר לפני התיבה! החזן מסתלק לצדדין, ור' זלמן הוא זה אשר מנהל את 'מעמד אמירת השירה' בכל יום. תחילת גלגולו של המנהג, היה בכך שביקש לעמוד על המשמר ליד החזן, כדי שאמירת השירה תיעשה במתינות, פסוק בפסוק, כמצווה עלינו מפי רבותינו. על כן היה נעמד סמוך לעמוד, ושומר את שפתותיו של ה'בעל תפילה'. אולם בהמשך נקבע מקומו בעמוד התפילה ממש עד גמר השירה.
וכך היה המחזה הנשגב חוזר על עצמו מידי יום ביומו: עודנו משתפך בתפילתו בזעקותיו – "ואת זעקתם שמעת על ים סוף", תוך כדי דיבור, מתחיל הוא לשרך רגליו אל עבר התיבה. נתמך הוא בידי המתפללים, אחד מזה ואחד מזה, וכבר ניצב הוא הכן על יד החזן. ר' זלמן, בעיני רוחו, רואה עתה את כל מעשה מצרים ואת ניסי קריעת ים סוף, כאשר היה רבות מדגים ומתאר לשומעי לקחו, לאמר: "הנה נפטרנו סוף סוף מהרשעים הארורים הללו, אשר מיררו את חיינו ללא רחם, והנה עכשיו, שוב שוצפים הם לקראתנו – פרעה וכל חילו במרכבותיהם… אוי, מה רוצים המצרים מזלמן בריזל? מה רע עשה להם? געוואלד! עוד רגע אחד, וידי המצרים ישיגוהו, ויקחו אותו ואת משפחתו חזרה למצרים, לפיתום ולרעמסס… את הנכדים הזאטוטים רוצים הם להטביע בטיט שבקירות הבתים, להשליכם אל היאור… אבל" – ממשיך ר' זלמן בחיות ולהבת אש – "או אז נתנו את קולם בנ"י – 'ויצעקו בנ"י אל ה', והקב"ה משיב למשה: 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו'"—-
וכך בעוד מחשבותיו סוערות וגועשות בקרבו, פותח ר' זלמן בקול חוצב להבות אש… "ו-י-ו-ש-ע- ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצר-י-ם, וירא ישראל את היד הגדולה"- וכל העם מחרה מחזיק אחריו בקולות וברקים… "ויאמינו בה' ובמשה!", מסיים ר' זלמן בהתלהבות עצומה, וממשיך לזעוק בכל כוחו – "אז ישיר משה". כך נכנס ר' זלמן כל כולו לתוך השירה, פסוק אחרי פסוק, ממשיך הוא להוביל את כל הקהל באש להבת שלהבת, נוטף הוא פלגי זיעה, עיניו מגירות דמעות התרגשות.
"מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא" – זועק הוא בקול לא לו, במסירות נפש לגבוה, כשהוא אפוף כולו בחבלי אהבה ודביקות הבורא ב"ה. "ד' ימלוך לעולם ועד" – מצעק הוא בסילודין עם התקרבה של השירה לסיומה. "והיה ד' למלך על כל ה-א-ר-ץ-!", מטלטל קולו את הלבבות, ובאומרו תיבות אלו היה כל גופו מרתת ומזדעזע, עד שהמתפללים התומכים בידו היו צריכים להחזיק בו בחזקה כדי שלא יפול ארצה יחד עמם…
ר' זלמן חוזר למקומו וממשיך לזעק בקול לא לו: "י-ש-ת-ב-ח שמך לעד מלכנו"—
(מתוך הספר ר' זלמן)