הרה"ח אהרן כהן
הוא היה רק בן שבע, אך חושיו המחודדים כבר קלטו. זה לא עוד מקרה. אך דומה שגם הוא לא ידע לשער עד כמה זה ישפיע על חיי רבבות אלפי יהודים.
הוא לא זכר מתי זה התחיל. אך כבר כמה שבועות שכל היום ותחילת הלילה העניין המדובר והנידון שוב ושוב הוא: מי? כמה הוא עולה? ומתי הוא מסכים להגיע.
ביום שישי זה קרה. בפנים קורנות מאושר בישרה לו אמו: ביום ראשון הוא יגיע.
השמחה הגדולה בו הייתה שרויה הדביקה עמה את כל בני המשפחה. היום לו הם ממתינים ומצפים הולך ומתקרב בחסדי ה'. היום הגיע מברק המאשר סופית שביום ראשון הוא יגיע במרכבת הדואר.
זמן רב לא זכרו שבת מולהבת ומשולהבת שכזו, מלא וגדוש בשבח והודיה להשי"ת, ברגשי ציפייה לרגע הנכסף ביום ראשון, בו יעמדו יחד כולם במקום הגעת המרכבה ויראו את המלמד המובחר ההולך ללמוד עם מאיר'ל החריף.
דלת מרכבת הדואר תיפתח והמלמד יירד מתוכה. משם ילוו כולם בשמחה את מאיר'ל אחיהם שיתקדם עם המלמד לבית המדרש ללמוד ולהגות בתורה הק'.
קשה היה להירדם מרוב מתח. מרכבת הדואר כבר מגיעה בשעה מוקדמת. ומה יקרה באם הם לא ימתינו, והמלמד לא ידע להיכן ללכת. מחשבות ילדותיות כאלו וכדומיהן בצירוף ייבובי התרגשות שנשמעו מפעם לפעם מאמם המתייפחת גרמו לבני המשפחה כולם לעמוד על רגליהם בצוותא עם תרנגולי השכנים המקרקרים.
אחר תפילת שחרית ופת שחרית קלה יצאו כולם. מאיר'ל צעד כחתן יוצא מחופתו, כמעשה בחור גדול תפס תחת שחיו את הגמרא המשפחתית בו עמלו ויגעו אביו וזקניו ז"ל.
הדקות הצטרפו לשעות. כל רוח סערה שהעיפה קמעה עלים או עפר למרחוק הוציאה את בני המשפחה משלוותם, והביאה לוויכוחים גועשים האם עגלת הדואר מגיעה…
"הנה הוא", נשמעה הקריאה הנרעשת. עגלת הדואר נראתה בבירור מתקרבת. מפלס ההתרגשות עלתה בחדות, כשהיא מוציאה בידה הרוטטת את הממחטה המוכנה לזמנים שכאלו, בעוד מאיר'ל מייצב עמידתו כבחור מהשורה המוכן עם הגמרא להתיישב ללמוד.
הזקנה עם סליה סיימה את עבודת ירידתה מהעגלה. כשהעגלון הניף את שוטו להמשך הנסיעה. "תעצור תעצור", נשמע קול לא קול מפיה. הַמשִׁיכה הפתאומית גרמו לסוסים לעצור עם הרגליים למעלה אבל העיקר שהם נעמדו.
"מה קרה", התרעם קולו בעגלוניות זועפת. "המלמד לא ירד", השיבה מאוכזבת.
"הוא גם לא עלה", השיב מגחך כאומר את בדיחת חייו, בעודו צועק לידידיו־סוסיו: "תמשיכו לנסוע".
"אולי הוא איחר, הוא יגיע מחר", ניסה מאיר'ל הקטן לנחם את אמו שעיניה דמעו ופניה נראו כאילו חלום חייה התנפץ לה בפתע פתאום.
"כן, כן", השיבה דומעת במילים שחדרו למוחו היישר מליבה הרותחת, "בעזרת ה' הוא יגיע מחר", וכאן ביטאה את צערה, "אבל יום שעובר לא חוזר!", בהוסיפה לספר ולשחרר את עוגמת לבה, בהסבירה "אי"ה עוד תלמד הרבה תורה, הרבה־הרבה תורה, אבל היום, היום שהמלמד לא הגיע ולבסוף לא למדת", בהר ימה את קולה, "היום הזה לא יחזור!".
לימים סיפר הגאון ר' מאיר שפירא זצוק"ל, מחולל ומייסד רעיון ה'דף היומי' שכבש וחיבר רבבות אלפי ישראל לתורתנו הק', מילים אלו שנבעו מעומק לב אמא יהודייה הן אלו שהניעו והביאו אותי לעשות מעשה בדאגה שאיש יהודי לא יעבור עליו יום בלי קשר לתורתנו הקדושה שלום וחס. כי הרי איך דמעה אמו: "יום שעובר לא חוזר".
—
בשבוע הבא ז' מרחשוון יחול יומא דהילולא של האי גאון וקדוש הרב מאיר שפירא זצוק"ל. אכן הרב זצוק"ל לא זכה להניח אחריו זש"ק אך רבבות אלפי לומדי תורה ובתוכם רבבות לומדי 'הדף היומי' ובכללם אלפי הנבחנים שיציינו בז' טבת הבעל"ט את שמחת התורה עם סיום כל הש"ס, הם בניו הרוחניים שבזכותו דבוקים המה בקשר תמידי לתורתנו הקדושה. הרבה סיפורים מדהימים מסופרים על ימי חייו הקצרים, אך אנו נסיים בסיפור שמִסרה יאה לנו.
היה זה בתום סיום עוד דרשה נלהבת ומרגשת על אדמת ארץ הזהב – אמריקה של אותם הימים. תקופה ארוכה נסע הגאון הצעיר להתבוסס ולהתפלש כעפר ואפר למען השלמת חזונו הנהדר בקודש – הקמת ובניית הישיבה הקדושה בבניין המפואר הידוע ל'ישיבת חכמי לובלין'.
בית הכנסת העירוני היה מלא עד אפס ספסל, מזמן לא היה זמן מנחה־מעריב פשוט גדוש כל כך. הציבור ברובו ככולו היו יהודים מהזן המצוי אז. יהודים מארצות אירופה שניסו את מזלם ברדיפת הזהב באמריקה. אך בדרך הבהלה שכחו במקצת לאחור את יהדותם.
כעת ישבו יחד והתענגו על כל מלה. מרגישים עצמם שוב בעיירה בפולניה הרחוקה. היהודי האותנטי שנחת עליהם מאירופה תיאר בצבעים חיים ועזים את החיים התורניים והתוססים באירופה. אחר סיפר בפרוטרוט על עבודתו בקודש בבניית ישיבה קדושה להרמת קרן התורה, בהרחיבו בגודל זכותם של אלו הלוקחים לעצמם חלק מכובד בזכות שהבחורים צעירים יוכלו ללמוד ולגדול בתורת ה' בנחת ובעמקות.
שקט שרר באוויר. סיפור גרר תיאור, כולם ישבו מרותקים ודבוקים לכיסאותיהם, עד שלפתע קלטו מנימת דיבורו שהדרשה נגמרת. הנואם הדגול נשק את פרוכת ארון הקודש והסתובב לכיוון הקהל בעודו יורד את שלושת המדרגות. קולות ה'תודה' הדהדו בקול למול פניו הלא מחייכות.
יד קטן נמתחה לגובה, מנסה לצוד את עיניו. היה זה ילד קטן שבהתרגשות טהורה הושיט ידו עם דולר מקומט שהמספר 1 נראה למרחוק. בת־צחוק עלה על פני הציבור.
הס הושלך בקהל "הוא נזכר בעוד סיפור מרתק" עברה הרינה בין הציבור הלהוט. בעמדו שוב ליד הדוכן הרים הרב את קולו בהבטה שהורידה כל חיוך, "הוא" בהחוותו על הילד שהושיט את ידו עם ה'דולר', "הוא היחידי שהבין את הדרשה!".
עד היום לא ידוע. באם אז הציבור כן הבין את הדרשה. אך לנו ודאי ברור ומובן. לא מספיק לשמוע דרשות נלהבות וליהנות מסיפורים מרתקים; מותר כבר לקלוט ולהבין.
יום שעובר לא חוזר.
לשליחת תגובות לכותב המאמר, כתבו ל: [email protected]