ח. כהנוביץ
ערב צום תשעה באב, מתפרסם חיזיון מרטיט אשר נתגלה בחלום לאחד מחכמי תימן לפני כשלוש מאות שנים, המתאר בהתרגשות מהולה בכאב עז, כיצד רואה הוא בחיזיון את בית המקדש בחורבנו.
מנת חלקם של כל יהודי הגולה מאז יצאו עם ישראל לגלות, הייתה הכמיהה והשאיפה אל ארץ ישראל, כך שבכל הדורות השתדלו בכל דרך אפשרית לעלות אל ארץ הקודש, למרות שנקנית בייסורים רבים. גם בתימן הרחוקה נכספו יהודי הגולה העתיקה לעיר הקודש והמקדש ירושלים, וגם אם לא זכו לפקדה, זיכרונה היה על לשונם תמיד. כך לדוגמא, בליל תשעה באב – נהוג עד היום ביהדות תימן למנות את מספר השנים אשר עברו מאז חורבן בית המקדש הראשון ופיזור עם ד' מעל אדמת הקודש, ומוסיפים ומזכירים גם את חורבן בית המקדש השני, 'אשר בנה עזרא אדוננו', ומייחלים לבניינו במהרה בימינו.
לפנינו עדות מופלאה ומרטיטה לגעגועיהם של יהודי הגולה בכל הדורות אל בית המקדש, ליבם של ישראל, עדות המתפרסמת בתוך קובץ כתב יד עתיק מלפני כשלוש מאות שנה, ובו ליקוטים מחיבורים שונים, אשר לצידם מעלה הגאון הכותב על הנייר, את המחזה שנגלה לעיניו בחלומו, ובו ראה הוא את בית המקדש ואף 'סייר' בו בפנים.
כתב היד האמור נכתב כפי הנראה על ידי הגאון הקדוש רבי סעדיה קטיעי זצ"ל, מרבני העיר צנעא באותה תקופה. רוב הדברים מלוקטים מספר קב הישר ומספר יוחסין, והתאריך הנקוב בדבריו הוא כ"ג בסיוון שנת ב'מ"ו לשטרות, זה שנת ה'תצ"ה לבריאת העולם. (כתב היד ברשות האספן ר' שגיב מחפוד הי"ו).
חשוב להדגיש כי לא הייתה דרכם של הקדמונים להעלות על הכתב דברים מעין אלו, ואין להתייחס אליהם כתעתועים ודמיונות. קדושתם וגדלותם רק מבליטה את החשיבות שיש לייחס לכך, בראותנו את שאיפתם העזה לבניין אריאל. גם הגאון הכותב עצמו, בסיום דבריו ראה לנכון להוסיף הבהרה: 'ואם תאמר, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין'? ועל כך הוא משיב: 'הרי כתב קב הישר בשם האר"י זלה"ה, החלומות על הרוב באין ומזהירין לבני אדם'.
עלי ארמון אשר נוטש
בקולמוסו מתאר רבי סעדיה כי בחלומו יושב הוא במבוי, ומביט בכותל בלתי מוכר לו, עד שסיפרו לו כי זהו הכותל המערבי. בשמעו על כך נפל על פניו וברכה, ולאחר מכן ניסה להיכנס – כאשר הוא שב ומדגיש שאסור הדבר בזמן הזה שאנו טמאי מתים – וראה את החורבן בתוך בית המקדש, מידות כתליו ושעריו וכדומה.
בקריאת תיאור מרגש זה, עולים לנגד עינינו דברי המקונן ב'אלי ציון ועדיה': "עלי ארמון אשר נוטש באשמת צאן עדריה, ועל ביאת מחרפי ק"ל בתוך מקדש וחדריה".
וכך הוא כותב:
בכ"ג בסיון, היא שנת ב'מ"ו לשטרות לעת עלות השחר, הייתי נים ולא נים תיר ולא תיר. ראיתי והנה אני יושב במבוי אחד, והרוח הייתה מנשבת באותו מבוי בחוזק כל כך. ורחוב המבוי כמו חמש אמות, וכנגדי היה כותל כלפי המזרח, ואני יושב כנגדו ואחורי כלפי מערב, וגובה אותו כותל כשיעור מאה אמה, בבנין מפואר מאד וחזק, לא ראיתי כתואר אותו הבנין.
ובעודני יושב מסתכל בתואר הבנין ההוא שאין בו שום חלון, והנה איש זקן עובר באותו מבוי שאני יושב בו.
אמר לי: שלום עליך.
אמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי.
אמר לי: למה אתה יושב כאן?
אמרתי לו: אדוני, אני תמיה על זה הכותל המפואר שאין בו שום חלון ומהו זה הכותל?
אמר לי: ולא ידעת שזהו הכותל המערבי של בית המקדש?
אזי נפלתי על פני מעט ובכיתי, ואותו האיש הזקן נעלם מעיני וביקשתיו ולא מצאתיו.
באותה שעה רציתי להיכנס, ולא מצאתי מאין אכנס. עד שעלה בליבי להלך לסוף הכותל, ואז מצאתי פרצה דחוקה ונכנסתי. ונעלם ממני מאמר רז"ל 'אסור ליכנס במקדש בזמן הזה מפני שאנו טמאי מתים'. ונכנסתי ומצאתי שנים או שלשה מקומות עמוקים ועשן יוצא מהם, וראיתי כמה גויים שורות שורות מרקדים בעזרה, הכהנים בתופים ובמחולות, וראיתי המזבח והכבש גדר אבניו נהרסה.
סגור יהיה עד יבוא מורה צדק
וחזרתי לראות ההיכל וקדש הקדשים, והנה אותו הכותל שראיתי מבחוץ בנוי מארבע רוחות העולם, גבוה כמו מאה אמה, ושיעור ארכו ורחבו כמו עשר אמות. ויש לו שער אחד מפואר סגור במנעולות של ברזל כמו ארבעה או חמישה, הנקראים בלשון ערב אקפא"ל.
ושאלתי, למה הוא סגור? והשיבו לי שסגור יהיה עד יבוא מורה צדק, וכבר באו כמה מלכים ובקשו לפתוח השער ההוא, ועשו מלחמות עצומות בשבילו, ולא נפתח. וירדתי למטה מעזרת הכהנים, וראיתי כמה לשכות מפוארות בבנין עצום מאד ואין להם גג, כי אם במצעות נאות מאד הנראות מפאר"ש רומי, חדשות ויפות מאד מאד, לא ראיתי כמוהם.
והכרתי שם שני אנשים שהיו מקרעים את בגדיהם, ומכין על בשרם עד שהיה דמם שותת. ובקשתי אני והם לירד ולראות בשוקי ירושלים, והנה ירד מטר סוחף ולא יכולנו.
ואז הקצתי משנתי ולבי היה מרעיד, יזכנו ד' לראות עין בעין בבנין ירושלם.
ואם תאמר, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין?
הרי כתב קב הישר בשם האר"י זלה"ה, החלומות על הרוב שאין ומזהירין לני אדם, יעוין שם.
והנה לפני בית המקדש
לפנינו תיאור נוסף, אותו כתב תלמיד חכם צדיק מהדור האחרון, אשר העלה על הכתב חיזיון מיוחד שנגלה אליו לפני תשעים וחמש שנים. הכותב הוא הרה"צ רבי רחמים שלום זצ"ל, רב העיר דרח שבתימן, וכך מובא בקוטנרס לזכרו:
בשם רחמן מלא רחמים, אתחיל לכתוב סיפור החלום וזהו:
בליל רביעי שהוא כ"ט ימים לחדש אדר ראשון, שנת בדל"ה לשטארי, שנת התרפ"ד ליצירה, ושנתי נהיתה עלי אחר חצות לילה. וארא בחלומי והנני עומד בתוך שווקי ירושלים, והייתי מהלך בהם אחת הנה ואחת הנה, כאיש אורח אשר לא עברתי בתוכה מתמול שלשום, עד היום הזה. ואפן ואלך בשערי ירושלים באלכסונה מצד זוית מזרחי דרומי. ואופן כנגד דרום העיר, דהיינו מול בית קדשינו, והייתי פונה מצד צפון אל דרום העיר בשוה. והנה לפני בית המקדש, בנוי בארבעה כתליו, אבל אינו מקורה. והנה פתחו מצד צפון בזוית שבצד צפון בקצה האחרון מול מזרח.
ואכנס לתוכו, ואראה לצד דרום כנגד פני, והנה הוא ארוך בנוי לשכות לשכות מצד ימין ומצד שמאל, מזה ומזה הם בנויות ומסגרות בדלת שלהן, ואופן לילך, והלכתי כנגד דרום, והנה איש אחד עומד אצל ימיני.
ויען האיש ויאמר לי, מי אלה?
ואומר: הנה אלה הלשכות אשר היו משמשות לכהנים וללויים, ולשומרים ולשוערים.
אחר זה נכנסתי בפתח אחד שהוא צד מערב, בקצה הכותל שהיה בימיני לצד מערב והנה הוא בנוי לשכות לשכות מימיני ומשמאלי, כמו הראשונות. ואני הייתי פונה לצד צפון בזה המראה, ואכנס בפתח אחד בקצה הכותל שהיה בשמאלי, והנה לשכות בנויות לצד מזרח כותל המערבי. ובכותל המערבי לא היו לשכות, כי אם שתי מחיצות שהיה גדר של אבנים מפסיק ביניהם.
ואפנה לצאת, והנה סאלם מארי [מחשובי היישוב שבו התגורר, בדור שלפניו] בא להיכנס לבית. וחזרתי גם אני אחריו, כדי ללמדו תבנית הבית, וגם בא למחיצה כדי ללמדו תבנית הבית, וגם בא למחיצה של כותל מערבי להיכנס לתוכה.
ואמרתי לו: חזור מן המקום הזה, כי אדמת קודש הוא! הלא ידעת מה היה לכהן שנכנס למקום הזה, לא הספיק לומר ששם הארון גנוז ויצאה נשמתו, וידעו ביחוד ששם הארון גנוז.
ואחר כך לא ידעתי אם יצאנו מבית המקדש, אם לא יצאנו.
בסוף דבריו שרטט את צורת המקדש כאשר ראהו, והזכיר את החלונות שלמעלה מן הלשכות. ראוי לציין כי אף על פי שידע את התבנית הבית מספרי הנ"ך, מהמשנה והמפרשים, לא נמנע מלשרטט את אשר ראה בחלומו הגם שאינו מתאים לתבנית האמיתית, וזאת מרב געגועיו לבניין בית המקדש ורצונות לראותו בתפארתו במהרה בימינו אמן.
