פעם אחת הוזמן מרן הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל לנאום בוועידה של אגו"י בארץ מגוריו בארה"ב. הוועידה הייתה אמורה להיפתח בשעה שמונה בערב, וכמחצית השעה לפני כן עזב רבי שניאור את לימודו וירד לרכב הממתין לו למטה. בעל הרכב, אדם שנהג להסיעו בהזדמנויות כגון אלו, כבר ישב מוכן כשהרכב מותנע. רבי שניאור נכנס ובקש ממנו לצאת מיד לדרך מבלי להתמהמה, שכן השעה מאוחרת.
במהלך הנסיעה ברחובות העיר טפח לפתע רבי שניאור על מצחו כנזכר במשהו חשוב. באולם שמחות לא הרחק חיתן אחד ממכריו את בנו בדיוק באותו ערב. את ההזמנה לחתונה הוא קיבל זה מכבר, אך משום מה היא פרחה מזיכרונו עד עתה. רבי שניאור ביקש מנהגו לשנות את מסלול הנסיעה על מנת להיכנס לחתונה לדקה אחת, כלשונו, רק לאחל מזל טוב ולצאת.
בהגיעו לאולם הייתה החופה בעיצומה. רבי שניאור חיכה מן הצד עד לסיומה ואז נגש למחותנים וברכם בברכת מזל טוב לבבית. הנהג עמד, מחכה לראש ישיבה לרדת אל הרכב בחזרה, אולם להפתעתו רבי שניאור כלל לא נראה ממהר. הוא נכנס אל האולם יחד עם הקהל כולו וכמובן מיד הוזמן אל שולחן המכובדים. המחותנים כיבדו אותו בכוסית לחיים ובתקרובת קלה, והוא שתה, בירך אותם בשפע ברכות והוסיף איזה ווארט טוב, לחץ את ידי שני המחותנים ושוחח עמם עוד כמה דקות יקרות.
הנהג עמד כל הזמן לחוץ ומודאג. כבר רבע שעה חלפה מאז עלו לאולם. הוועידה אמורה כבר להתחיל ורבי שניאור עדיין כאן. רק משעברו עוד חמש דקות תמימות נפרד רבי שניאור מבעלי השמחה, ואז בצעדים מהירים, כמעט בריצה, ירד אל הרכב כשהוא מבקש מהנהג שימהר להביאו אל הוועידה.
הנהג היה מלא פליאה, ואף הביע זאת בקול. אם הרב כ"כ ממהר מדוע התעכב בחתונה זמן כה רב?
הסביר לו רבי שניאור:
כשהגענו, אחזו באמצע החופה. ה'כיבודים' השונים כבר חולקו לחשובי המוזמנים. אם הייתי הולך מיד אחרי החופה היו המחותנים סבורים שנפגעתי על כי לא כובדתי ב'כיבוד' ראוי. הם לא היו יודעים שאני מוזמן לנאום בוועידה של אגו"י הנפתחת ממש ברגעים אלו. ובודאי הייתה נגרמת להם עגמת נפש רבה בליל שמחתם. לכן נכנסתי לאולם, ישבתי ושתיתי 'לחיים' ושוחחתי ארוכות כדי שלא יהיה להם כל צל של ספק שמא פגעו בי. ורק אחרי שנחה דעתם – נחה גם דעתי ומיהרתי לצאת.
(מתוך 'שבילי המידות והערכים')