"אנשים חכמים ונבונים"
סיפור נפלא שמעתי מבנו של הגאון רבי מרדכי שוואב זצ"ל, אחד האחים הצדיקים לבית משפחת שוואב מגרמניה, אשר גלו למקום תורה – בישיבות ליטא המפוארות לפני שנות המלחמה:
בעת שלמד רבי מרדכי בישיבת קמניץ, אצל מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', הוא החל לסבול נוראות מכאבי ראש חריפים וקשים אשר לא נתנו לו מנוח. הייסורים הלכו ותכפו, הלכו וגברו, ולאחר התייעצות עם רבני הישיבה, החליט הבחור לשוב לביתו בגרמניה, לדרוש שם ברופאים, שנודעו כמומחים וכמקצועיים. לפני שעזב את הישיבה נכנס להיפרד מרבו רבי ברוך בער, שהורה לו לא לנסוע. "השאר כאן ללמוד", אמר לו, "ומהשם יתברך תגיע ישועתך".
לאחר כמה ימים הלכו מספר בחורים בישיבה בשבילי העיירה הקפואים והמכוסים בשלג, מהרהרים בלימוד, ובעודם פוסעים לפתע שמו לב כי מתחת לערימת שלג גדולה בפינת הרחוב, נראית דמות אדם. הם התקרבו והתבוננו, ואכן – איש לא מוכר שכב בקור הקפוא כשהוא על סף מוות. מיד נישא האיש לישיבה, שם השכיבו אותו על יד התנור החם וחיכו שתשוב לו הכרתו.
כשהתאושש האלמוני ופניו הפשירו, זיהה אחד הנוכחים במי מדובר. "הוא רופא מומחה שגר בעיירה הסמוכה", לחש הלה לחבריו. "ידוע כאן בעיירה כי לאחרונה רופא זה לקה במחלת השכחה, עיתים בריא ועיתים שוטה, ובזמן שלא חש בטוב הוא נוהג להסתובב בלילות הקפואים למרחקים ארוכים בלי לדעת לאן הולך. אבל עדיין נחשב לרופא מבוקש ואמין מצד נסיונו ומיומנותו".
רבי מרדכי שמע, וראה בחוש את מהלך ההשגחה העליונה; הרי אילו היה מבקש להתקבל אצל הרופא לביקור פרטי, היה עולה לו הדבר הון תועפות. לאחר שהרופא חזר לעצמו, ניגש אליו רבי מרדכי ושאלו האם יוכל לעזור לו בעניין כאבי הראש הנוראים שפוקדים אותו. הרופא נענה בחיוב ומיד בדק אותו, טיפל בו במסירות וריפאו לחלוטין ממחלתו, ומאז ועד סוף ימיו לא לקה רבי מרדכי שוב במיחוש זה.
"אבי מורי זצ"ל", סיכם הבן ואמר, "היה מתפעל הן מברכתו של הצדיק, והן מנקודה זו של 'על פי השם יסעו': הוא הטיל את יהבו על הבורא יתברך, ואכן הוא סובב שיבוא אליו הרופא עד לישיבה וירפא אותו. הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו בדרך הנכונה, ואנחנו צריכים רק לא להפריע"…
אספר עוד סיפור מאלף:
הגאון רבי אייזיק אוזבנד זצ"ל, ראש ישיבת טלז בקליבלנד שבארצות הברית, מביא בספרו "לקח דעת" מעשה שארע עם הגאון המופלא רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל. על הפסוק שנאמר בהגר שפחתו של אברהם אבינו: "ותלך ותתע במדבר באר שבע" (בראשית כא, יד), אומר רש"י: "שחזרה לגילולי בית אביה".
רבי מרדכי פירש את דברי רש"י אלו בפשיטות ממש: אם הגר תעתה בדרכה – סימן שכבר לא עבדה את הבורא. כי יהודי אינו תועה אף פעם, הוא יודע שהכל נעשה בהשגחה פרטית. אם תעתה בהכרח שכבר לא היה לה שייכות עם יידשקייט, עם קרבת אלוקים.
רבי אייזיק מספר, כי בסיומה של מלחמת העולם השניה שהה רבי מרדכי בקובנא, וביקש מהעסקנים בוילנא שישלחו אליו מוהל מומחה לצורך מילתם של כמה ילדים. כשהגיע המוהל לקובנא, עלה עימו רבי מרדכי על רכבת לאחד מפרברי העיר שם שכנו הילדים. בדרכם שוחחו בלימוד, וברוב שקיעותם לא שמו לב כי התחנה שלהם עברה וחלפה.
כשהבחין המוהל בכך, פנה לרבי מרדכי ואמר: "תעינו בדרך". רבי מרדכי מיד הגיב ואמר: "יהודי אינו תועה בדרך!", והביא כראיה את דברי רש"י הנזכרים. הם ירדו מן הרכבת בתחנה הקרובה, ובדקו את האפשרות לשוב על עקבותיהם ברכבת בכיוון ההפוך. עודם ממתינים, רץ לעברם אחד שהכיר ביהדותם על פי לבושם וחתימת זקנם, ושאל: "רבי יהודי, היום הוא היום השמיני למילה של בני, ואינני יודע מה לעשות. כלום יודעים אתם כיצד יכול אני להשיג מוהל?"…
אור ניצת בעיניהם. רבי מרדכי הצביע לעברו של המוהל וקרא בהתרגשות: "הנה השם יתברך זימן לפניך מוהל מומחה", ובנימת נצחון חזר רבי מרדכי ואמר למוהל: "אתה רואה? יהודי אינו תועה בדרך, הקדוש ברוך הוא מוביל אותו לאן שהוא".
מעשה כעין זה סיפר לי ידידי הרב יוסף חיים אלגרבלי שליט"א מאחוזת ברכפלד, כי סבו זכה לשמש כנהגו של הגאון הצדיק רבי גרשון ליבמן זצ"ל, מגדולי חניכי נובהרדוק וממקימי עולם התורה בצרפת לאחר השואה.
פעם אחת, בנוסעם ברחבי צרפת, התבלבל הנהג בדרך ונכנס בטעות לשטח של שדה התעופה. הוא רצה לסובב את ההגה ולחזור על עקבותיו, אך רבי גרשון מנע אותו מלעשות כן: "אם הקדוש ברוך הוא סובב שנבוא לכאן, יש לכך סיבה. בוא נתעכב כאן מעט ונבדוק האם יש מישהו שזקוק לעזרתנו".
הם שוטטו כה וכה, ובעוברם ליד אולם הטיסות הנכנסות, ניגש אליהם יהודי שמח ומאושר כמוצא שלל רב, ושאלם אם הם דוברים עברית. למשמע התשובה החיובית אורו עיניו. "אני מתגורר בארץ ישראל, ובאתי לבקר את בני שלומד כאן בצרפת. אבל אני לא שולט בשפה, מי שהיה אמור לקבל את פניי לא הגיע, ולא היה לי מושג כיצד לצאת מכאן ולהיכן עלי ללכת…".
הם כמובן עזרו לו בשמחה, ורבי גרשון אמר לנהג: "רואה אתה? לא באנו לכאן לחינם. הקדוש ברוך הוא סובב את ה'טעות' שלך, כדי שנוכל לעזור ליהודי!". רבי דוד פוברסקי ייסד לנו, כי עלינו רק להתאים את עצמינו לרצונו של השם יתברך, ומיד נכנס תחת הסדר שקבע הוא יתברך בבריאה.
הפגישה ה'אקראית' של הרבי מקלויזנבורג
ברצוני לספר לכם כעת מעשה נפלא ששמעתי אודות האדמו"ר הגאון הקדוש רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל מצאנז-קלויזנבורג. אותו סיפר לי יהודי חסידי יקר כפי ששמע בעצמו מכלי ראשון, מפי נהגו של האדמו"ר. כידוע, האדמו"ר, קיים בעצמו – בכוחות על אנושיים ממש – 'התנערי מעפר קומי', ולאחר שנות הזעם הקים מחדש משפחה עניפה – זרע ברך השם, ואת עיקר פעילותו ריכז בשנים ההן בהקמה מחדש של עולם הישיבות שחרב.
בשנים שלאחר המלחמה הסתובב ברחבי תבל, והקים כמה וכמה ישיבות, שנקראו 'שארית הפליטה' כשדבר לא עומד בדרכו. בכל מקום בו נמצאו חמישה עשר בחורים שחפצו ללמוד, דאג האדמו"ר להקים ישיבה עבורם, ולהעמיד בראשם תלמיד חכם שירביץ בהם תורה. נטל על עצמו בלי לחשוב פעמיים את כל העול הכספי, והמשיך לבקר ולהתעניין בישיבה כדי לעמוד על התפתחותה. בדרך זו הוקמו ישיבות רבות במחנות העקורים באירופה. אך גם כשהגיע ליבשת אמריקה הוא לא נח ושקט, ודאג להקים גם ביבשת גשמית זו שתי ישיבות, בניו יורק ובקנדה.
בכל מסעותיו של האדמו"ר בארצות הברית אל נדיבי עם וכדומה, היה מסיע אותו ברכבו אחד מנאמניו, בחור חסידי חם, יקר המידות. יום אחד, בהיותם בניו יורק, פנה אליו האדמו"ר וביקשו שיסיע אותו כעת לישיבה בקנדה. הבחור הופתע, כי המרחק לשם ברכב היה גדול מאד – למעלה משתים עשרה שעות נסיעה, והוא גם מעולם לא היה בישיבה בקנדה. "אני אצליח אולי להגיע לעיר", אמר לאדמו"ר בהתנצלות, "אבל אני לא מכיר את המקום, וקנדה היא מדינה גדולה. נגיע לשם בשעת לילה מאוחרת, ולא נדע איך מגיעים לישיבה".
השיב לו הרבי: "אף על פי כן ניסע, ואני סמוך ובטוח בקדוש ברוך הוא שיעזרנו למצוא את מיקומה של הישיבה". הם יצאו לדרך הארוכה, ולאחר שעות רבות התקרבו סוף סוף אל האיזור. כשהגיעו לעיר, הביט הנהג כה וכה וחיפש מישהו שיוכל לכוון אותם ליעדם. אולם היה זה חסר סיכוי – השעה היתה מאוחרת מאד, ובחוץ שרר קור עז.
"אתה רואה מישהו?", שאל הרבי, והנהג ענה בשלילה. "תסתכל היטב", ביקש הרבי, והנהג אימץ את עיניו ואמר: "אני רואה משהו, אבל זה לא נראה לי יעזור – מישהו משונה שמסתובב בכפור הזה כשהוא לבוש רק בלבוש דק בלי שרוולים".
"סע לעברו", הורה הרבי. הנהג עשה כדבריו, אך שאל: "היצור הזה הרי ודאי לא דובר אידיש, וכיצד נשוחח איתו? הרי אנחנו לא שולטים טוב באנגלית". האדמו"ר השיב שוב: "השם יעזור".
הרכב נעצר סמוך לאותו אדם מוזר, ולתדהמת הנהג פתח הרבי את חלון הרכב ופנה אליו באידיש: "כיצד אנחנו מגיעים לישיבת 'שארית הפליטה'?", וכאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם, פתח הגוי את פיו ובאידיש רהוטה הסביר להם כיצד לנסוע – "תסעו בצומת ההיא ימינה, ואחר כך שמאלה ואז כך וכך ושם תראו את הישיבה".
הנהג כמעט התעלף, והיה בטוח כי 'גוי' משונה זה אולי הוא בעצם אליהו הנביא בתחפושת… כשבת שחוק על פניו סגר הרבי את החלון והורה לנהג לנסוע על פי ההוראות שקיבלו. הנהג כבר החל ללחוץ על דוושת הגז, אך אותו אדם משונה שב על עקבותיו ונקש על החלון.
"כיצד הרבי יודע שאני יהודי?", שאל הגוי את האדמו"ר, והנהג הוכה שוב בהלם. הסיטואציה היתה מוזרה מאין כמותה.
הרבי לא התבלבל והשיב לו: "מי מטורף ללכת בלילה קפוא עם לבוש דק כזה בלי שרוולים? רק יהודי לא מיוצב יכול לעשות זאת". האדם המשונה והרבי צחקו יחדיו, ונפרדו לשלום. הנהג העיף מבט אחרון לעבר האיש המוזר, כשאינו מבין מה בעצם קרה כאן.
הסיפור לא תם בזאת. כעשור לאחר מכן עלה האדמו"ר לארץ ישראל, והקים את קריית צאנז המפוארת בנתניה, שכוללת מוסדות חינוך מפוארים וקהילה תוססת. בערך בשנת תשל"ז נערך במוצאי שבת בבורו פארק 'דינר' מפואר לטובת המוסדות, וברחבי השכונה נתלו מודעות בהן נכתב כי במרכזו של הערב ישא נאום מיוחד אורח הכבוד, רב מפורסם פלוני.
הגיעה העת, ה'דינר' התחיל, והרב אורח הכבוד לא נראה עדיין. הרבי חשש כי התרומות יכולות להינזק אם הערב לא יתנהל כמתוכנן, וביקש ממלווהו, אותו נהג, לשאת דברי פתיחה ובינתיים יבררו עסקני החסידות מדוע בושש אותו רב מלבוא. הנהג עלה לבמה, והחל מגולל בפני הנוכחים את מסכת חייו המופלאה והמיוסרת של הרבי, כיצד במסירות נפש הקים את עצמו מעפר, ואף בנה מוסדות וישיבות לתפארה.
עודו מתאר את הדברים באריכות רבה כדי לעכב את הזמן, אמר לשומעים המרותקים כי הוא נזכר באפיזודה מעניינת שהתרחשה עימו לפני שנים, וסיפר את המעשה על הנסיעה ההיא לקנדה ועל אותו יהודי מוזר שעזר להם בדרכם. הקהל כולו חייך ואף צחק בקול למשמע המעשה המשונה, אך אז קם אחד מן המשתתפים בדינר, חסיד חבוש בשטריימל גדול, והכריז לתדהמת הכל: "אני הוא אותו המשוגע!".
הלם אחז בקהל, ואף הרבי עצמו נראה נדהם. היהודי פילס את דרכו אל הבמה, נטל את המיקרופון וסיפר את כל השתלשלות העניינים: "עברתי את השואה עם מסכת ייסורים קשה מאד. איבדתי את כל המשפחה, סבלתי נוראות וחיי לא היו חיים. לדאבוני, לאחר השואה, נתערערה אמונתי בעקבות כל המאורעות. החלטתי שאני עוזב את הכל וברחתי מפולין לקנדה, בתקווה ששם אף אחד לא יכיר אותי. כשהגעתי היום לקנדה, הורדתי את כל סממני היהדות, כשאני מתכנן לפרוק לחלוטין כל עול.
"כל זה אירע באותו היום בו הרבי פגש אותי. היה זה היום הראשון להיותי 'גוי' רחמנא ליצלן, כשעדיין לא הספקתי לעשות שום עבירה, אלא רק הסרתי את סימני היהדות. באותו היום שיצאתי לראשונה לרחובה של עיר במראה של גוי, פוגש אותי האדמו"ר ושואל אותי באידיש – היכן הישיבה?
"חשתי מיד כיצד הקדוש ברוך הוא אומר לי: 'ממני לא בורחים! אתה תרחיק עד לקנדה, ושם יפגוש אותך הרבי מקלויזנבורג!…'. מול עיני ריצדו מילותיו של דוד המלך בתהילים (קלט, ח): 'אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ', והן טלטלו את רוחי.
"החלטתי לשוב בתשובה שלימה, כשבסך הכל הייתי פחות מיום אחד בלבוש נוכרי. נוכחתי לאט לאט כי הקדוש ברוך הוא מסייע לי להתאושש ולהתרפא מנזקי הנפש הנוראים, והתחלתי לראות את חיוכה של השמש בכל בוקר.
"ברוך השם נעמדתי על הרגליים, והקמתי בסייעתא דשמיא בית נאמן בישראל, וכיום רואים אתם כיצד אני עומד בפניכם!"…
(מתוך אוצרותיהם אמלא, מסעי)
