סיפר הגה"צ רבי אלימלך רבינוביץ שליט"א: שמעתי מאחד הנוכחים בשעת מעשה בביתו של הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, שאחד ממעריציו, נגיד מכובד מטורונטו, שהה לתקופת מה בארץ ישראל לענייני מסחריו, וכשעמד לחזור למעונו בטורונטו רצה להיכנס אליו להיוועץ עמו בעניניו ולהיפרד ממנו.
והנה כשהמתין סמוך לחדרו של הגרא"מ זצ"ל, פנה אליו אברך אחד ובקשו שיואיל בטובו לתת לו זכות קדימה להיכנס אל הגרא"מ, בהטעימו שהנגיד בוודאי ישהה שם לזמן מרובה בשביל עניניו, והוא אינו זקוק אלא לברכה קצרה ואינו צריך אלא לדקה אחת. הנגיד הסכים ונתן לו זכות קדימה, והלה נכנס עם בנו, בחור צעיר בן ארבע עשרה שנה.
אך לתדהמת הנוכחים, לא מיהר האברך לצאת ושהה בקודש פנימה משך שתי שעות ומחצה! הנגיד שאמור היה להיכנס, לא היה ביכולתו להמתין מאחר וחשש פן יאחר את נסיעתו, ובלית ברירה עזב את המקום מבלי להיפרד. הנוכחים במקום זעמו על האברך, כי דימו בדעתם שהיתה זו תרמית, וכבר מתחילה ידע שמדובר בענין הדורש זמן רב, ובצאתו מן הקודש הביעו לפניו תרעומתם על שהעז לעשות כזאת.
אך הלה הצטדק באמרו שלאמיתו של דבר לא נכנס אלא לבקש ברכה על בנו הבחור שעמד לצידו, שעד לפני זמן מה הגה בתורה בהתמדה ובחשק גדול, ולאחרונה נאבד חשקו בתורה, ורצה שהגרא"מ יברכו ששוב יזכה ויתחדש חשקו בתורה.
אך להפתעתו, כששמע הגרא"מ במה המדובר, הרצינו פניו והוא נאנח: "אוי וויי וויי, דער בחור האט פארלארן דער חשק התורה, סאיז גאר ניט פשוט, מען דארף אים צוריק מאכן דעם חשקות התורה" (-אוי וויי וויי, הבחור איבד את חשקו בתורה, אין זה דבר פשוט, הבה נחזיר לו את מתיקות התורה), ומיד שאל את הבחור איזו מסכת הוא לומד, וציוה שיביאו ב' גמרות ופתח בלימוד בן שתי שעות ומחצה כדי להחזיר להבחור את החשק בתורה.
רואים ממעשה זה מהי חובת מסירות הנפש למען עניניו הרוחניים של כל אחד ואחד מישראל, יהיה מי שיהיה, אף בחור קטן בן ארבע עשרה, וגם כשבחוץ עומד נגיד גדול וברצונו להיכנס. כי הרוחניות של הקטן שבישראל ערכה יותר מכל הון דעלמא.
(טיב השיחות, פר' פרה)