הרב אריה לייב פפר
ספירת הלביבות
באחד ממסעותיו של הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין לארצות הברית לגיוס משאבים לתמיכה בישיבתו הנודעת, התארח באחד מלילות חג החנוכה בבית משפחה יהודית-אמריקאית ממוצעת. בני המשפחה אמנם שמרו תורה ומצוות, אבל התנהגו באותה 'עמרציות' שרווחה אז בארה"ב הנעדרת סממנים תורניים משמעותיים. כך עם הדלקת המנורה ולאחר השירים המסורתיים הוגשה אל השולחן קערה של לביבות, תוך שאבי המשפחה מהדר לאכול דווקא שלוש לביבות, לא יותר ולא פחות.
רבי מאיר, שהתעניין על פשר המנהג המעניין, נענה בגאווה על ידי בעל הבית שבמשפחתו נוהג מנהג יפה לפיו בכל אחד מלילות החנוכה אוכלים לביבות כמנין הנרות. "מאחר שזה עתה הדלקנו נר שלישי של חנוכה, אכלתי שלוש לביבות", המשיך ופירט, תוך שהוא מוסיף לתאר כיצד מחר יאכלו ארבע לביבות עד ליל שמיני של חנוכה "שבו נאכל שמונה לביבות". רבי מאיר כבש את חיוכו ושאל לתומו: "ומה קורה אם באחד הימים תשכחו לאכול לביבות כמנין הנרות?" – "אהה", השיב כנגדו בעל הבית בנימה ידענית, "אזי אנו אוכלים למחרת בלי ברכה…".
סיפור עגום-מחויך זה הפך מאז סופר על ידי מהר"ם שפירא לפולקלור הממחיש את מצבה הרוחני הרעוע של יהדות ארה"ב דאז. אבל נעמיק רגע בנושא רציני למדי, הנוגע לענייננו – מה שגרם לטעותו של אותו בעל בית אמריקאי – ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך שמי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, ממשיך וסופר בלי ברכה.
הנימוקים ההלכתיים ידועים: אנו חוששים לשיטות הראשונים שימי הספירה הם חטיבה אחת בת ארבעים ותשעה יום, ואם אחד מהם חסר מתקלקלת הספירה כולה – כאשר אמנם לשיטות לפיהן בוודאות המצוה נפרדת בכל יום הרי שהיה ניתן לברך גם אילו שכחנו יום אחד. אך מתוך המנהג הרווח למעשה על פי הוראת ההלכה בשולחן ערוך, נבקש להבין את פנימיות הענין ואת המסר הטמון בהוראה זו.
ספירת הכספים
כשאנו מעלים בדעתנו את המושג 'ספירה', ניתן לדמיין בדרך כלל מציאות בה יושב אדם, ערימת שטרות בידיו והוא סופר: 'ארבעת אלפים ארבע מאות, ארבעת אלפים חמש מאות' וכן הלאה. נניח, כמו בספירת העומר, כי תוך כדי הספירה מתעופף מידיו שטר אחד ונאסף על ידי הרוח למקום לא ידוע. האם הספירה תיעצר? האם כל מה שנמנה עד כה ומה שימשיך ויצטרף לחבילה אינו 'נחשב'? מה פתאום.
אך ספירת העומר, שכאמור אינה נשלמת עד היום האחרון, שונה במהותה מהצטברות ימים בעלמא. חטיבת 'שבעת השבועות' מורכבת בדווקא מימים הנספרים בנפרד, אחד אחד. נבחין כי הלשון בה אנו סופרים, אינה בביטוי המצוי: 'היום השני', 'היום השלישי', וכן הלאה; אלא 'שני ימים', 'שבעה עשר יום', כלומר, זה לא רק מיקום בלוח, בו אנו מצויים ביום זה וזה, המציין כך וכך ימים שעברו מאז שהתחילה ספירת העומר; כי אם יום בפני עצמו שהוא בחינה מסוימת ומיוחדת של 'שבעה עשר יום' – אותה בחינה, מעלה ומדרגה אליה ניתן להגיע רק לאחר ששה עשר יום הקודמים לה. לכן כל עוד ה'צבירה' נעשית כתיקנה, ניתן לברך על כל מצוה שכזו בנפרד, שכן רק כך אנו יכולים להתייחס ליום הזה כאל יום מושלם.
הנגידים המופלגים, נוהגים לומר שאת הונם לא עשו מהכספים הגדולים, אלא דווקא מהפרוטות הקטנות שבהן לא זלזלו. "תשמרו על השקלים, המאות יבואו מעצמן", הם מלמדים לשומעי לקחם. המסר הכלכלי הזה משתלב היטב עם המוסר שמלמדים אותנו ימי ספירת העומר. תבנה את ימיך, אחד אחד, כל יום כיחידה לעצמה, לא רק בסוף הימים מגיעים לחג השבועות או בסוף השנה או בסוף החיים, שאם כן תמצא את עצמך חסר, חלילה.
ספירת הלבבות
"זה רק דבר קטן, איזה ערך יש לו?", מתגנבת לעיתים מחשבה לליבנו, בין אם לזלזל בעבירה 'קטנה' כביטול זמן או התנהגות – הנדמית כחד פעמית – שאינה ראויה, ובין אם חוסר הערכה של מעשה טוב הנכון לאותו הרגע. מחשבת טעות ממעיטה זו, הנגררת ונמשכת לפעמים לאורך שעות, ימים ואף שבועות וחודשים, היא זו המשמידה ומכלה את ערך החיים ואת היכולת להשיג ולקיים את תפקידנו הנועד לנו כאן בעולם. אדם שמפסיד יום אחד או רגע אחד אינו מפסיד רק 'משהו קטן'. הוא עוצר את התקדמותו, שתהיה חסרה תמיד.
מגידים בני זמננו משלו משלם למסוע של בקבוקים במפעל שתיה. הבקבוקים הריקים עומדים על המסוע בפס הייצור ועוברים אחד-אחד בתורו תחת הצינור הממלא אותם במשקה. בתחנה הבאה הם נסגרים בפקק ואז עוברים לאריזה. אם הצינור ישבות לכמה רגעים – הבקבוקים ייסעו הלאה על המסוע, יעמדו לרגע תחת הצינור ואז יעברו לתחנה הבאה שבה הבקבוק הריק ייסגר בפקק ורק פועל אחד בסוף המסלול עומד וישליך את הבקבוקים הללו לפני שייכנסו לארגזים.
גם ימי האדם חולפים עליו תוך ציפייה מתבקשת כי הם יתמלאו בתורה, במצוות ובעשיה הייעודית והמותאמת עבורו. אם תעבור עלינו שעה שאינה מלאה, נגלה אותה בבוא העת כ'בקבוק ריק' וחבל על דאבדין.
וכך פירשו צדיקים 'ואברהם זקן בא בימים' – שאברהם אבינו הביא עמו את כל הימים, לא חיסר מהם אחד. העובדה שיש לנו עוד יום ועוד יום אינה סיבה לכך שלא ננצל את היום הזה ונמלא אותו כאילו היה היום היחיד בחיינו, שהרי הוא אכן היום היחיד ולא יחזור יותר. גם יום שנהגנו בו שלא כשורה, הרי שגם הוא מחולל בפני עצמו תפקיד חדש, 'תשובה' החוזרת וממלאת בזכויות את החסר, ובלבד שנזכור בכל רגע כי תפקיד חשוב וייחודי מצפה לנו. דווקא אנחנו ודווקא עכשיו.
(בקהילה, תשע"ט)
