הרב אברהם פוקס
ז' באדר. תכונה רבה הורגשה בביתו של ראש החברא קדישא בירושלים. המטבח הקטן היה צר מהכיל את הנשים שעמדו ובישלו בו את מיטב המאכלים, לכבוד הסעודה שתיערך בערב. מסורת היא שביום פטירת משה רבנו, אנשי החברא קדישא נהגו בו כיום צום ותשובה ובקשת סליחה מהנפטרים, שמא לא נהגו בהם כבוד כראוי, ובערוב היום נהגו לקיים סעודה גדולה אליה הוזמנו כל אנשי החברא קדישא, וכן רב העיר ושאר חשובי המקום שנשאו דברים בגודל ענין חסד של אמת.
על הכיריים עמדו סירים מבעבעים כשמדי פעם אחת הנשים מסירה את המכסה ומערבבת היטב למען לא ייחרך התבשיל.
לפתע, כמו משום מקום, הופיעה רוח ירושלמית עזה ופתחה את החלון בזעף, עיני הנשים עקבו בבהלה אחר כד החרס שעמד על החלון כיצד הוא נופל עם כל תכולת החלב שבתוכו הישר לסיר הבשר, "בשר בחלב", צעקו יחדיו! כד החלב גדול, ואין בסיר פי שישים מכמות החלב. מהומה קמה בבית, השעה היתה מאוחרת, עוד מעט יתאספו האורחים ואין פנאי לבשל בשנית והסעודה מה יהא עליה?
"גש לביתו של רבינו, רבי שמואל סלנט", ביקשה האשה מבעלה, "אולי בחכמתו הרבה ימצא דרך להתיר את הבשר". אך בעלה משיב לעומתה: "קשה להניח שימצא היתר, הן כמות החלב היתה גדולה".
לאחר הפצרות חוזרות ונשנות שם את פניו לעבר ביתו של רבה של ירושלים, הרה"ג רבי שמואל מסלנט זצ"ל, והציג בפניו את השאלה. "חזור לביתי בעוד כשעה", השיב הרב לשואל המופתע מכך שלא אסר מיד את התבשיל.
כשחזר אל הרב בשנית, אמר לו הרב כי המאכל כשר ללא שום פקפוק, "אך איני יכול לומר מדוע פסקתי כך, ואף אני אבוא לסעודה ואוכל מאותו בשר". ראש החברה קדישא חזר במהירות לביתו ובישר לאשתו את פסק ההלכה, אנחת רווחה יצאה מפיה, אך סקרנות אחזה בכל השומעים מדוע מסתיר הרב את סיבת הפסק, דבר שאיננו נוהג בכך?
שנים מספר עברו והמאורע נשכח כטבעו של עולם, שעתו של החלבן להיפרד מן העולם הגיעה, ואנשי החברא קדישא נקראו למיטתו, ואז התגלה הסוד: "לאחר שהרב נשאל את השאלה הוא שלח מיד לקרוא לי – החלבן של העיר, וביקש שאגלה לו בסודי סודות האם אני מוסיף מים לחלב או שחלב נקי הוא", החלבן נאלץ להתוודות שהוא מוסיף מים, ר' שמואל הביט בו בעיניים רחמניות והוסיף לשאול לכמות המים, ומשנענה פטר את החלבן לביתו תוך שהוא מרגיעו שאיש לא ידע את סודו. ואז נפנה ר' שמואל לחשב את הכמויות והגיע לכך שיש פי שישים בכמות התבשיל, וכדי לא לבייש את החלבן, לא פרסם את טעמו של הפסק.