הרב מאיר לאש
להבדיל אלף אלפי הבדלות בין קורונה לצרעת… ה'אור החיים' הקדוש כותב שצרעת היא תוצאה של עצבות, ורפואתה היא השמחה.
לכאורה תמוה, הרי הסגר המצורע רק פועל את ההפך? האם לשבת בדד זה לא מדכא?
ה"מאור ושמש" כותב את התשובה לכך:
ההסגר זה עצמו רפואתו של מדבר לשון הרע! השמחה הבאה הודות לישיבתו בדד, היא שמרפאת אותו! שברון הלב המריר, מתוך ההכנעה לפני ה', מביאה עמה למעשה שמחה גדולה, והיא זו שמרפאת את הצרעת, שנוצרת על ידי עיפוש וזיהום הגוף והתרבות המרה השחורה.
אם הבריחה מן העולם הפנימי מביאה להזנחה עד כדי עיפוש, הרי שהפגישה עם העולם הפנימי מחדשת פניו כיום היוולדו. "והנה – נרפא הנגע" – מבאר במאור ושמש: כאשר רואה הכהן "והנה" – לשון שמחה, אז יודע שודאי נרפא הנגע…!
אנשים בעלי עולם פנימי עשיר ומפותח, מסוגלים לשבת עם עצמם זמן רב. אם ירצו בחברה לא יהיה זה מסיבות של חוסר-מעש. לכל אדם באשר הוא, "יש" עולם פנימי. הן האדם הוא "עולם קטן" (עי' תנחומא פקודי ג), ומדוע בכל זאת נוטה האדם להשתעמם בלי חברה? – כי החדירה עד לרובד הפנימי אינה מובנת מאליה, זו תוצאה של עבודה עצמית מסוימת.
אם תמצי לומר, בזה שיבח אותנו בוראנו בפי בלעם: "הן עם לבדד ישכון", זהו עם שמסוגל לשבת בדד! ואיך? כיצד אינם משתעממים? כי "ה' בדד ינחנו", ה' עמהם תמיד, הם אף פעם אינם לבד! עולמם הפנימי מעניק להם כל כך הרבה עניין עד שאינם מתפתים לגירויים חיצוניים.
אמנם, האדם אמור לחיות בין חברים וידידים, אבל יש לצפות ממנו שיהיה "מסוגל" לשבת בדד, ויידע מה לעשות עם עצמו לעת כזאת שנכפית עליו בדידות, שעה שרק הוא וא-לקיו יחד בחדר.
(אספקלריא, ויקהל פקודי תש"פ)