הן התקרבו למדרגות הבית ברחוב רשב"ם, וכמעט פרצה צווחה מפי שתיהן. מי עומד שם ליד המדרגות? לא פחות ולא יותר, אותו בחורצ'יק בן ארבע עשרה שהתל בהן קודם באוטובוס…

הרב א' חפץ

היא סבלה קשות בכמה תחומים. מי היא? לא תדעו. השם והכתובת אינם חיוניים לסיפור. בת ישראל רחוקה מיהדות, שלרגל תפקידיה ועיסוקיה התגוררה בסמוך לבאר שבע, ביום בהיר בעת ששהתה עם חברתה סיפרה לה את מצוקותיה.

"שמעי לעצתי", אמרה לה חברתה בהצעה מפתיעה ולא שגרתית, "בבני ברק ישנה רבנית מבוגרת, הרבנית קניבסקי, תיכנסי אליה והיא תברך אותך".

"השתגעת? נפלת על השכל? אני לרבנית קניבסקי? מי היא האשה הזו?"

"אני אסביר לך את העניין, ואם בכל זאת לא תהיי מעוניינת, בבקשה. אבל תדעי, כי מה שטוב לי טוב לך, ואם אני – כמו שאת מכירה אותי – נסעתי לפני כמה חודשים לבני ברק אליה, גם את יכולה. אם אני התברכתי וגם נושעתי, גם את יכולה".

בנות בתפקיד ההוא ורבניות לא מסתדרות יחד. כרחוק מזרח ממערב. "אנחנו בשני קצוות העולם, הדתיים הם נגדנו, וכיצד אני אכנס לרבנית?"

"עם כל זאת את יכולה לנסוע לבני ברק. גם אני נסעתי לשעה אחת לברכה. אם את רוצה, אני אלווה אותך לבני ברק לרבנית, וכמובן שנתלבש בצניעות כפי שהתורה דורשת. היא רבנית שלא סובלת צל צילה של חוסר צניעות. נגיע בבגדים רגילים וצנועים".

אולי זכות אבות או משהו דומה, חברתה המשיכה לשכנע אותה כי ממש לא נורא לקבל ברכה מרבנית צדקנית, ולמחרת הן יצאו לדרך. מעשה שהיה לפני כעשרים שנה ומעלה, ושמענוהו מפי הרב הגאון המגיד רבי חזקיהו יוסף שליט"א בן רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל.

השתיים הגיעו לפתח העיר בני ברק, ירדו מהאוטובוס ברחוב ז'בוטינסקי ליד 'מכון מור'. הן נכנסות לרחוב רבי עקיבא ושואלות כיצד מגיעים לרחוב רשב"ם, והתשובה: קו 54 כאן בתחנת האוטובוס הסמוכה. המתנה של 50 דקות, והנה 4 אוטובוסים…  השתיים עלו לאוטובוס בתחילת רחוב רבי עקיבא, התיישבו בספסל האחורי. לפניהן ישב בחור צעיר בן 14 ועיין בספר כלשהו. הן פנו אליו בשאלה: "היכן יורדים לרחוב רשב"ם לרבנית קניבסקי?" הבחור כנראה לא שמע או לא הבין, והשיב להן: "אני חושב שאתן צריכות לרדת כאן, מיד בתחנה הקרובה".

הן ירדו, פנו להולכים ושבים: "היכן רחוב רשב"ם?"

"ירדתם עשר תחנות לפני היעד, מי אמר לכם לרדת כאן?"

השתיים הבינו מיד מה קרה להן. הזקוקה לברכה, במצוקתה קראה בקול למול חברתה: "אמרתי לך שאני לא מעוניינת להגיע לבני ברק. נוכחנו לגלות כבר בכניסה כיצד בחור חרדי לעג לנו. הוא ראה שתי חילוניות והחליט ללעוג להן והוריד אותנו כאן. אני חוזרת. הטיול היה די והותר בשבילי. זו רשעות של נער צעיר דתי".

"אל תעשי בלגן. הגענו כבר עד בני ברק, נמשיך. אל תיקחי ללב. נעלה על אוטובוס שני".

הן המתינו עוד כעשרה רגעים והאוטובוס המיוחל הגיע. הן עלו, וההיא בעלת המצוקות גינתה כמה פעמים את הדתיים ואת הבחורצ'יק הזה שהצליח להתל בהן ככה ברגעים הראשונים שרק דרכו על אדמת בני ברק.

נסעו, התנהלו לאיטן, הגיעו וירדו ברחוב נחמיה. ההיא שהיתה כבר בפעם הקודמת בבית הרבנית, נזכרה כיצד הולכים מנחמיה לרשב"ם.

הן התקרבו למדרגות הבית ברחוב רשב"ם, וכמעט פרצה צווחה מפי שתיהן. מי עומד שם ליד המדרגות? לא פחות ולא יותר, אותו בחורצ'יק בן ארבע עשרה. נהיה להן שחור בעיניים, תרתי משמע, וחמתן בערה בהן. הן התקרבו למדרגות וכך הבריחו אותו הצידה, כאילו שדחפו אותו, ואמרו לו בקול: "סליחה, אפשר לעלות לרבנית?"

"כן, אפשר לעלות, אבל רגע, אולי אתן שאלתם אותי באוטובוס לפני כחצי שעה היכן רחוב רשב"ם?"

"כן, בוודאי".

"הייתי צריך לנסוע למקום אחר, רחוק בצד השני של העיר, אבל ירדתי כאן בדווקא וצעדתי לכאן כדי להמתין לכם ולהתנצל. כנראה הייתי שקוע במשהו ולא הבנתי מה ששאלתן אותי, והשבתי שצריכים לרדת מיד. אחרי שירדתם עמדתי על הטעות שלי, ולכן הארכתי את נסיעתי במיוחד להמתין ולהתנצל, וגם אני רוצה לשלם על מחיר הנסיעה הנוספת המיותרת שגרמתי לכם".

הבחור הוציא מחיר נסיעה באוטובוס פעמיים, במטבעות בודדות במדויק, נתן להן והרים את רגליו ונעלם מהשטח כמי שנשאתו הרוח.

הדיבור נעתק מפיהן. לא ידעו בדיוק מה קורה איתן. האם זה חלום או בהקיץ?…

לא היה להן זמן מיותר לחשוב, הן עלו למעלה לבית הרבנית, ביקשו את הברכה ואת הבקשה, הרבנית אמרה מה שאמרה ובירכה מה שבירכה. לפני שהן עזבו הן שאלו את הרבנית: "שהרבנית תשמע, היה לנו כאן סיפור מוזר, איזה נער קטן הוריד אותנו מהאוטובוס וכו', ואחר כך ראינו אותו כאן למטה ואמר כי המתין בכוונה… זה היה סיפור, כמו שאומרים, מהחלומות, משהו משונה. כיצד בדיוק מסבירים כזה סיפור שנפל עלינו? איזה כפרה או דמיון או סתם חלום?"…

הרבנית השיבה להן: "תראו, זה לא סיפור משונה. ילד שגדל בבית יהודי זה בשבילו לא מיוחד, ההתנהגות הזו זו התנהגות טבעית, כיוון שכך התחנך מגיל ילד. אינני יודעת האם באמת היה חייב לשלם לכן את הוצאות הנסיעה השניה, אולי לפנים משורת הדין וכדומה, אבל הסיפור כשלעצמו הוא לא דמיון ולא משונה, אלא משהו אופייני וטבעי לחלוטין לנער חרדי ירא שמים מבני ברק".

הן שמעו, נפרדו וירדו במדרגות. למטה בתחתית המדרגות, למרגלות בית הרבנית, נעמדה הצעירה שהגיעה לכאן לראשונה ואמרה לחברתה: שמעי היטב מה שאני אומרת. אם כך הם החרדים, אם אכן כך מתנהג נער חרדי צעיר ללא שמישהו עמד על גביו, ללא פלפולים וללא צעקות, פשוט הגיע עד לכאן מעצמו והמתין, נתן, והתנצל. אם זו החממה בה צומחים הפרחים הללו, גם אני רוצה לצמוח בחממה הזו. זהו".

באחת ההרצאות של מרצה ותיק בסמינר בירושלים, הוא סיפר את הסיפור, ובסיום, אחת הבנות ביקשה את רשות הדיבור ואמרה: "זו אמא שלי. אני הבת". כיום יש לה 4 בנים ו-4 בנות מהטובים והנעימים במוסדות החינוך החרדיים בירושלים.

כלומר, גם אם אתה לא יוצא לפעילות, וגם אם אתה בחור ישיבה שלא מוטל עליך בשום אופן לטפס על הרים של פעילות, אתה בסך הכל מתנהג כפי שהבית והישיבה לימדו אותך – יש לך את הכוח ואת עוצמת האור להעלות את הנרות, ויהיה נזקף לזכותך אמא ושמונת ילדיה ונכדיה. כי השלהבת יכולה להעלות מאליה אם וכאשר היא דולקת בפנימיותך, ואתה עצמך נר של תורה וקיום מצוותיה.

 (מוסף שבת קודש פרשת בהעלותך תשע"ז)