"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ" (שמות ל', ל"ב)
"שלא למשוח בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים לבד. שנאמר 'על בשר אדם לא ייסך' וכו'. משורשי מצוה זו, גם כן להגדלת הבית וכל אשר בו, ולכן אין ראוי להדיוטות להשתמש באותו השמן הנכבד שבבית, רק הנבחרים בעם לבד, שהם כהנים ומלכים. ובכן, בהימנע ההמון ממנו, ייקר בעיניהם עד מאד ויתאוו אליו, כי גודל ערך הדברים בלב רוב בני אדם לפי מיעוט המצאם אצלם". (החינוך)
בשרשי מצוה ק"ח כותב 'החינוך,' שהאיסור להשתמש בשמן המשחה לאיש זר נובע מכך שהתורה רוצה 'להגדיל את הבית וכל אשר בו', ומי שמתייחס לבית המקדש כמקום מכובד שבו משרתים כהנים ומלכים, צריך להבין גם שההמון אינו יכול להשתמש בשמן הנכבד שבבית, ויותירנו רק ל'נבחרים בעם'. וכל שההמון ימנע ממנו, כך ייקר בעיניו ערכו האמיתי.
כי ההתייחסות הנכבדה תבוא רק 'לפי מיעוט הימצאם אצלו', וכפי שאנחנו יודעים ומכירים זאת מהווי-החיים שלנו, שכל דבר שמורגלים בו מאבד את ערכו בעיני הקהל, ורק חפץ כזה ש'צריכים לחפש אותו', מקבל חשיבות מרוממת.
והאמת, שהדברים שטבע 'החינוך' בשורשי מצוותינו, כתובים כבר בפסוק (ויקרא ט"ז, ב'): "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", והוא האיסור המוטל על הכהנים שלא יכנסו בכל עת אל המקדש, וכל-שכן אנשים זרים.
ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו, בעצם – למה לא? מדוע לאסור את הכניסה בכל עת אל הקודש? הרי לכאורה כל כניסה כזו מביאה על האדם קדושה נוספת!
את התשובה לכך נבין בדרך משל. תארו לכם, איזו התרגשות קיימת בלבו של תושב-חו"ל המגיע לארץ ישראל וכאן מפגישים אותו עם מרן הגר"ח קניבסקי. אבל אנחנו, שבידינו לראותו בכל עת, מתרגשים פחות… והתורה רוצה שבכל פעם שניכנס לבית המקדש, יגאו רגשותינו ויעלו למעלה-ראש, ולכן ציוותה עלינו שלא נבוא בכל עת אל הקודש.
האדם הנמצא בבית המלך חושב על כל פעולה שהוא עושה
וכיון שרגילים לעשות הקבלה, בין קדושת בית המקדש לקדושתם של בתי כנסיות ובתי מדרשות בימינו, הרי שגם בהתייחסותו של היהודי לבתי-מקדש-המעט, צריך להיות מורגש הפן הזה של 'לא להתרגל', כדי שנוכל להודות על כל רגע שניתן לנו להיות שם.
כי מי שיודע באמת שבית הכנסת הוא מעונו של מלך מלכי המלכים, לא יתכן שינהג בו מנהג של בזיון; ואפילו לא יהיה זה בזיון של ממש, אבל דורשים ממנו להתנהג בבית המדרש ממש כפי שמתנהגים בביתו של מלך, דהיינו שלא יעשה בו כל אשר עולה על רוחו.
שכן ברור ופשוט הוא שאדם הנמצא בבית המלך, חושב על כל פעולה ופעולה, ועל כל צעד וצעד, כי אם יעשה צעד קטן לא-מחושב, משרתי המלך יהרגוהו.
היהודי האומלל האשים את הגרי"ח בפתיחת החלון
בענין זה סיפר לנו הגאון רבי יעקב מאיר זוננפלד, רבה של רכסים, סיפור מרטיט על סבו, מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל:
בבית הכנסת של הגרי"ח התפלל יהודי שדעתו השתבשה עליו קמעה, ובתקופת הקיץ, כשהחלונות בבית הכנסת היו פתוחים לרווחה, קם וסגר אותם. הגרי"ח, כמובן, לא אמר מילה, ולא נקט בשום מעשה.
אבל המתפללים שלא היו מסוגלים לסבול את החום, גערו ביהודי, ופתחו שוב את החלונות. לא עברה דקה והנה הוא בא וסוגרם. וחוזר חלילה.
בשלב מסוים הגיע האיש אל מרן הגרי"ח בעצמו, ואמר לו: "למה אתה פותח את החלונות? הלא הנך רואה שאני סוגרם!"…
צריכים לשמוע מה השיב לו רבי יוסף חיים, כדי להבין כיצד יש להתייחס לבית כנסת. "אני האחרון", אמר לו הגרי"ח, "שהנך יכול לחשוד בי בפתיחת החלונות. ומדוע? – כיון שמעולם לא פתחתי ולא סגרתי חלון בבית הכנסת! מעולם!"
ומרן הגרי"ח הסביר את עצמו, ואמר: "הרי אם הייתי נמצא בביתו של מלך בשר-ודם, בודאי שלא היה עולה בדעתי לסגור או לפתוח שם את אחד החלונות! כי אם הייתי עושה זאת, היו הורגים אותי מיד! על אחת כמה וכמה, כשאני נמצא בבית המלך, מלכו של עולם, שלא פתחתי ולא סגרתי בו חלון, מעודי!
"ואם כן, כיצד הנך חושד בי שפתחתי את החלונות שסגרת?", אמר הגרי"ח ליהודי האומלל.
אין כמו סיפור זה כדי להמחיש לנו באמת את ההרגשה שצריכה לקנן בנו, שבית הכנסת הוא ביתו של מלך! אם היינו מרגישים כך ומתנהגים על פי זה, היתה התנהגותנו בבית הכנסת משתנה מן הקצה אל הקצה.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)
1/260