"וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ויקרא ח', ל"ו)
אמרה נפלאה במיוחד שמעתי מפי הגאון רבי יהושע דוד טורצ'ין שליט"א, רב קהלות 'פרושים' בארץ הקודש, בשם חותנו, הגאון הצדיק רבי שמואל הומינר זצ"ל, בעל 'עבד המלך', מגדולי ירושלים של מעלה.
רבי שמואל פגש פעם במרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', ושאלו שאלה עצומה: בתורה נאמר: (פרשת וארא): "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים… וידעתם כי אני ה'". לכאורה הלשון 'וידעתם' בלשון נוכח טעון ביאור; הרי הקדוש ברוך הוא דבר אתם אודות כלל ישראל שיספרו לבניהם ולבני בניהם, "למען תספר באזני בנך ובן בנך", והיה לו לומר: 'וידעו כי אני השם', כלומר, שבנך ובן בנך ידעו, ולא "וידעתם", המורה כאלו המדובר כאן הוא על משה ואהרן עצמם?
רבי יחזקאל אברמסקי השיב לו תשובה נוקבת: "הן אמנם המפרשים מבארים באריכות את פשט הדברים, אולם אני אומר לך שהכוונה ב'וידעתם', היא דוקא כן על משה ואהרן!
כשראה רבי יחזקאל את השתוממותו של רבי שמואל, נימק את דבריו: "כן! כן! גם משה ואהרן שהאמונה היתה ברורה להם כשמש בצהרים, שעל ידם נעשו כל המופתים והנפלאות במצרים, שזכו לדבר עם השכינה במראה ולא בחידות, כלפיהם אמר הקדוש ברוך הוא: 'וידעתם כי אני השם', על ידי שהם יספרו זאת לבניהם ולבני בניהם, הם ישרישו בעצמם עוד ועוד את האמונה".
מפליא ביותר! אין גבול עד היכן נתן להשתלם באמונה! אין סוף להשגות שנתן להעפיל אליהן בהכרת האמונה!
הרמב"ם בפרוש המשניות (מסכת סנהדרין פרק י), מפרט באריכות גדולה את עניינם של שלושה עשר העקרים, ומבארם אחד לאחד. בסיום העיקר השנים-עשר, הוא כותב מלים מרטיטות ומאלפות:
"…וכבר הארכתי בדברים מאד, ויצאתי מענין חבורי, אלא שעשיתי כן לפי שראיתי שזו תועלת באמונה… וחזר על דברי אלה פעמים רבות, והתבונן בהם היטב, ואם תשלה אותך מחשבתך – שכבר הבנת ענייניו מפעם אחת או עשר, השם יודע שבשקר השלתה אותך!
"ואל תמהר בו, לפי שאני לא כתבתיו איך שנזדמן, אלא אחר התבוננות וישוב הדעת ועיון בדעות נכונות ובלתי נכונות, וסכום מה שצריך להאמין מהם, וברורו בטענות וראיות על כל ענין וענין, ומאת השם אשאל לנחותני בדרך האמת!".
הרמב"ם למעשה מעורר נקודה חשובה ויסודית. הנטיה הטבעית של האדם היא לחשוב, כי היות ואת יסודות האמונה החדירו בו מקטנות, כבר מהיותו יונק משדי אמו – הם ברורים ומאומתים אצלו, הרי שלא יועיל לו העיסוק, השינון והחזרה עליהם. 'מה כבר הדבר יוסיף לי? הרי הדברים כה פשוטים ומוכרים לי?' – עלול כל אחד לחשוב בסתר לבו. בא הרמב"ם ודוחה טענות אלו בחריפות רבה, ומגדיר אותן כאשליה וכשקר. בצורה נוקבת ביותר הוא כותב כי יסודות האמונה אצל כל אדם ואדם, צריכים חזוק יום-יומי, לשנון תמידי ועבודה עקבית ורצופה.
הכרתי יהודי חשוב בירושלים, שנפטר לפני שנים אחדות בשם טוב, קראו לו הגאון רבי אברהם לואיס זצ"ל. הוא היה דמות מופת של גאונות וצדקות, שקנה בעמל נפש מדות ומעלות רבות. נמנה על ותיקי הלומדים בישיבת 'קמניץ' בירושלים.
רבי אברהם למד חברותא רבות בשנים, עם, להבדיל בין חיים לחיים, אחד מחשובי מורי ההוראה, הגאון רבי יוסף ליברמן שליט"א, ראש כולל 'שומרי החומות' ובעל ה'משנת יוסף'. רבי יוסף תאר כיצד הם למדו יחד את כל הש"ס ואת כל ה'תקוני זהר'. הוא העלה על נס את גודל שקידתו בתורה, עד שבמשך עשרות שנים לא שוחחו דברים בטלים בשעות המיועדות ללמוד אפלו פעם אחת! וביותר ציין את התשוקה הגדולה ואת מדת הביקוש שהיתה בו, ללמד ולהתעלות עוד ועוד.
כשגרתי בירושלים, הייתי נכנס אליו לפרקים בשבתות, ומשוחח עמו בדברי תורה. מדה מיוחדת היתה בו, שהפליאה אותי כל פעם מחדש: כאשר החלו לשוחח עמו על ענייני אמונה והשגחה פרטית, חיות מיוחדת נזרקה בו. הוא דבר בכזו התלהבות וחיות, עד שחשתי שהוא ממש חי את מציאות הדברים. די היה לשמע את 'שיחת החולין' שלו, המתובלת כולה בענייני אמונה והשגחה בפשטות ובתמימות, כדי להתרומם. הפלא ופלא!
אצלו ראיתי המחשה ברורה ודוגמא של 'מאמין'. מה הפירוש לחיות אמונה!
"ומן החזק שבשלוחיו לספק עליך אמתתך"
ה'סבא מסלבודקה', מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, היה רגיל לומר כי בדורות עברו היה יותר קל להאמין בחוש, שהקדוש ברוך הוא נמצא עם האדם, משום שהרגישו תלויים בו ושייכים אליו כל העת. "פעם אשה פשוטה בקובנא היתה מתפללת מנחה של יום חול, חזק יותר מכפי שאנו מתפללים היום תפלת נעילה של יום הכפורים…" – אמר.
לא כך הם פני הדברים בדורות האחרונים. חידושי העולם הטכנולוגי, שיפור מערכות הרפואה והיכולת לעשות ולפעול דברים רבים, שלא היו פעם בהישג יד אדם, מטעה את האדם וגורמת לו להשלות את עצמו, כאילו הוא יכול להסתדר לבד, ומסיחה את דעתו מעיקרי האמונה.
העבודה התמידית המתבקשת מהאדם, היא להחדיר אמונה בלבבו, כי הכל נעשה בידי שמים ובהשגחה פרטית מדוקדקת, ומבלעדי רצונו יתברך הוא לא יוכל לנקוף אצבע ולעשות בבריאה דבר קטן כגדול.
מובא בשם מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', שהיה רגיל להסביר את דברי הגמרא במסכת מכות (כד, א): "בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה", כך:
הרי עיקר הניצחון כנגד היצר הרע, הוא כשמנצחים אותו ממקום ושורש מלחמתו. כשם שאם יכבשו עיר שלמה ולא יכבשו את המבצר של השונא המוצב במרכזו, אין העיר נחשבת ככבושה, היות ועדיין יכול השונא לצאת ממבצרו בכל רגע נתון, לארוב לכובש ולהכניעו שוב. כך הדבר גם בכיבוש היצר, האדם צריך לחפש את שורש הדבר, עליו נלחם היצר ולהשיב מלחמה שערה, לבדוק על מה שם היצר הרע את עיקר יהבו, ובנקודה ההיא לכובשו ולנצחו.
"בדורותינו", קבע רבי ברוך בער בנחרצות, "עיקר המלחמה כנגד היצר הרע היא באמונה!".
עומק הקביעה הזאת יוסבר היטב לאור דברי הרבנו בחיי בספרו 'חובת הלבבות' (שער יחוד המעשה פרק ה), שכתב כך:
"כי ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך, הנמסך בכחות נפשך, והמערב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל במדות נפשך… ומן החזק שבשלוחיו אשר יורה אותך וילחם אתך בהם במצפון עניינך, שישתדל לספק עליך אמתתך…".
בעל 'פת לחם' מפרש שם: "לספק עליך אמתתך – להכניס ספק בלבבך באמונות המאומתות אצלך עד הנה, מה שכבר היה אצלך אמת וברור, ומן הספק מביאך לחשוב שכל מה שהיה עד הנה אצלך דבר ברור – הוא טעות ושבוש".
בדברי בעל 'חובת הלבבות' מבאר, כי כחו של היצר הרע הוא כה הרסני וחזק, עד כי גם את האמת המוחלטת שהתבררה והתאמתה אצל האדם בברור גמור, הוא מסוגל להטיל בה ספקות. "מן החזק שבשלוחי היצר הוא לספק אמתתך". זהו כוחו ההרסני והנורא של היצר!
אם נתבונן בדבר, נוכח כמה זה נכון ואמת. הרי בכל כך הרבה מקרים נוכחנו באפן אישי בהשגחה פרטית, ראינו עין בעין את ישועת השם באיזה קושי או צרה שהתרגשה עלינו, ולאחר זמן התפעלנו לראות כיצד הכל היה לטובה, וקבלנו תוקף והכרה בהירה יותר באמונה. ואילו כעבור תקופה כששוב חזר מקרה דומה שנצרכנו לישועה, הלב שלנו נתקף בדאגה. ההכרה הבהירה שהשגנו בפעם הקודמת נעלמה כלא היתה, ושוב הדכדוך והעצבות מלאו את ישותנו.
והדבר מפליא: רבונו של עולם! להיכן נעלם כח האמונה שחשנו בפעם הקודמת? להיכן נעלמה מדת הבטחון שלנו?!
אכן, זהו כחו של היצר הרע – "לספק אמתתך!".
בכל פעם שמתפעם האדם מהשגחה פרטית, כשהוא בא לידי הכרה חזקה יותר של אמונה, מגיע השטן בעורמה ויורה את חצי ספקותיו בלבו, ומניח את כל כובד משקלו להכהות ולהחליש את החושים הפשוטים של האמונה שלו, אף בדברים הברורים והפשוטים המוסכמים אצלו, ומטיל ספק בלבו שמא ההתפעמות הזאת בשבוש מקורה.
על כך עומד דוד המלך וצווח: "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'", (תהלים ק"ז, מ"ג). מי חכם שישכיל לחרוט את חסדי השם על לבבו, ישמור מכל משמר את אותם הרגעים הנעלים, שראה בהם חסד השם, ולא יתן ליצר להשכיחם ממנו!
עלינו להפנים ולדעת, כי כנגד היצר המנסה בכל כחו לספק אותנו באמת הצרופה, ולשבש את המוסכמות הברורות של האמונה הקיימות בנו, יש להתקומם במלחמת חורמה עצמית נגדו, ולהתגונן מולו על ידי עבודה תמידית של שנון והחדרת יסודות האמונה, וכך, כשתתרגש עת נסיון או חלילה קושי או מצוקה, היסודות הללו יחשלו ויחזקו אותנו נגדו.
המטרה שלנו היא, אפוא, להגיע לא רק ל'הכרה' באמונה, אלא ל"והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים"! שפעימות הלב שלנו יפעמו בקצב של אמונה! שההרגשים הטבעיים שלנו יהיו רק על פי האמונה! שנחיה במציאות היום-יומית שלנו עם תחושת שייכות להשם יתברך!
'וידעתם כי אני השם'!
ברכת "עזרת אבותינו" בקלם
המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל, היה רגיל לספר בהתפעלות, כי בקלם היו אומרים בתפילת שחרית את ברכת "עזרת אבותינו" במשך עשר דקות תמימות!
"זמן מוקצב זה", הבהיר המשגיח, "לא היה מיועד עבור אותם המאחרים לבוא, כדי שיוכלו להצטרף לתפילת שמונה-עשרה עם הצבור. אלא המטרה היתה שהחניכים יוכלו לומר את המלים מתוך נחת, מתוך התבוננות וישוב הדעת.
"כדי שישיבו אל לבם את היסודות המופלאים שנזכרו שם, וטומנים בחובם את כללות יסודות האמונה: 'עזרת אבותינו אתה הוא מעולם. מגן ומושיע לבניהם אחריהם בכל דור ודור… אמת, ממצרים גאלתנו, מבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת, ובכורך גאלת…'"
המשגיח התבטא פעם: "כאשר ה'שליח צבור' דפק על העמוד כדי להורות על המשך התפילה, חשתי כאלו נטלו ממני עונג עצום… בהמחשה גשמית הייתי מצייר זאת – כאלו הוציאו לי חתיכת בשר מהפה…".
עד כדי כך היתה תחושת ההנאה שלו בעת אמירת "עזרת אבותינו". היא נסכה בו אושר עצום שהזניק ורומם אותו לפסגות!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' פרשת וארא)
