המעשה בילד בן 3 ששיחק בגג בנין בן 9 קומות ללא מעקה… כסגולה ליום הדין!

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כט, ט)

מביא רש"י הקדוש: למה נסמכה פרשת נצבים לקללות שנאמרו בפרשה הקודמת? אלא לפי ששמעו ישראל צ"ח קללות הוריקו פניהם וכו' התחיל משה לפייסם.

מה היה הצורך לפייסם? הרי רצה הקב"ה שישמעו בני ישראל את הקללות ויפנימו את הדברים למען לא יסורו מדרך ה'?

מבאר מרן הגרי"ל חסמן זצ"ל שהצורך לפייסם נבע מכך שלאחר שהוריקו פניהם מתוך יראת העונש, שוב אין צורך להביא עליהם את הקללות, לפי שמטרת הקללות היא להביא את האדם ליראת ה', ואם הזכרתן בלבד מביאה לידי כך הרי שאין צורך להענישו בהן, רק מי שנאמר בו "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי" נאמר בו גם "וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה", אך מי שירא אינו זקוק לקללות, עצם הידיעה פוטרת אותו מעונש כי כבר הוא ירא מלפני ה', ולפיכך פייסם משה.

הרגשה חשובה שתתן לנו קצת יראה מפני יום הדין, וממילא תועיל יראה זו להקל מעלינו ולהמתיק עבורנו את גזר יום הדין, היה נוהג לומר מרן הגאון רבי משה חברוני זצוק"ל ראש ישיבת חברון לפני הימים הנוראים: בתפילת 'ונתנה תוקף' כתוב על המלאכים:
"ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין.." ומקשה מרן הגאון רבי משה זצ"ל, וכי למלאכים יש יום הדין בראש השנה? הרי אין להם בחירה ולמה הם רועדים מקירוב יום הדין??

ואומר רבי משה זצ"ל הרגשה נוראה, נתאר לעצמנו בנין גבוה בן תשע קומות, ובגג אשר במרומי הבניין אין מעקה וגדר, ושם רץ לו ילד קטן בן שלש שנים ומשחק עם כדור. למרגלות הבניין עומדים עשרות אנשים מסתכלים ובוהים במחזה המבעית, כאשר מידי פעם נשמט הכדור מידי הילד ומתגלגל לעבר שפת הגג, והילד דוהר בעקבותיו, למטה שוד ושבר, צעקות והיסטריה על מה שהולך לקרות, וכך חוזר עליו מחזה זה מידי פעם כשלמטה הצבור יאחזהו רעד וחרדה גדולה מגורל הילד שלא רואה את הסכנה התהומית הפרושה לרגליו...

אומר רבי משה זצ"ל, זה המצב שבו אנו נמצאים, המלאכים כלל לא רועדים מעצמם אלא הם רועדים מהמצב שלנו, הם רואים ממרגלות הבניין הגבוה אותנו משחקים כמו ילדים על פני תהום ולא חשים כלל בסכנה האיומה המתקרבת, והם ז ו ח ל י ם ו ר ו ע ד י ם! !

זו ההרגשה אותה אנו חייבים לסגל לעצמנו בימים אלו כדי שיהיה לנו קצת נגיעה במצבנו, ואז נרצה לעשות ולנסות בשיפור דרכנו, וביותר לפי מה שהבאנו בראש המאמר, עצם הידיעה ועצם היראה יש בו כדי להקל והמתיק גזר הדין.

אבל כל אחד שקצת חושב על מצבו, הרי הוא נכנס לעצבות גדולה איך אפשר בכלל להתחיל ולתקן ולהמשיך ולשפר כשהשק כל כך מלא?

ובזה ריחם ה' עלינו ונתן לנו עצה טובה שכל אחד יכול לה, עצה נפלאה זו שמצילה אותנו מרדת שחת, כותב מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, הוא מצייר לנו מחיי היום יום, וכך הוא מתאר בדבריו: באמריקה ישנם ארצות בהם בחורף יורד שלג כבד וכל הרחובות מתמלאים בגבהים של שלג רב, החוק במדינות אלו אומר שכל אחד חייב לנקות את הרחבה שמלפני ביתו, וכך כל תושב מצויד בכף מיוחדת לפינוי השלג, כמובן שהשלטונות מקפידים מאד על חוק זה ומידי פעם עוברים פקחים ורושמים דוחות למתעלמים מהחוק, ישנם אנשים שאין בכוחם לנקות את השלג הרב, ולכן כל פעם שמגיע פקח הם רצים החוצה עם המטאטא המיוחד הזה ומסתובבים בחוץ, וכך כשהפקח עובר הוא רואה אותם עם המטאטא הוא בטוח שעסוקים הם בניקוי השלג ועוזב אותם לנפשם.

אומר רבי יחזקאל זצ"ל גם אנחנו כשאר אנו רואים את ערמות השלג שצברנו כל השנה הרי מתייאשים אנחנו מלנקותם, והעצה בזה שלא נענש על כך היא לפחות להחזיק את המטאטא ביד, להראות לבורא עולם שאמנם קשה לנו לנקות לגמרי את עצמנו אבל לפחות אנו מראים רצון לנקות- אנו מחזיקים את המטאטא ביד! ואז יש לנו פתח תקוה לעבור את הדין בשלום. כמובן אם הרצון הוא אמתי וכנה. ויחד עם היראה שתהיה בלבנו, יראה האלוקים את עניינו ודל כוחנו וירחם עלינו.