"ויגדלו הנערים" (כ"ה, כ"ז)
למעשה הבא הייתי עד ראייה מדודי רבי חיים ברים זצ"ל בירושלים. סיפרתי את המעשה בפני ציבור גדול. לאחר מכן התקשרו אלי אנשים רבים, שלא יכלו לכלוא את רגשותיהם, והביעו באוזניי את התפעלותם מן המעשה.
התקשר אלי אחד מגדולי תלמידי החכמים בירושלים וביקש שאחזור באוזניו על הסיפור עם כל פרטיו המדויקים, כי הדבר ישנה בעיניו את כל דרך החינוך שמחנך את תלמידיו. וכמוהו התקשר מנהל סמינר חשוב בירושלים, שביקש אף הוא לשמוע את הסיפור לפרטיו, כי לדעתו זה ישנה אצלו את כל ההסתכלות החינוכית.
המעשה אירע בילדותי, כאשר אבי מורי זצ"ל נטלני עמו, יחד עם כל הילדים, לבקר בביתו של דודנו רבי חיים זצ"ל. השניים שוחחו ביניהם בעניינים שלא הבנתי בהם. באמצע השיחה קמו לרגע ויצאו לחדר השני, שם ראה אבי את אחת מבנותיו של רבי חיים מתייפחת. אבי נבהל ושאל מה אירע לה, אך הבת שתקה ולא ענתה.
מסתבר שהיא נמנעה מלדבר בנוכחות אביה מפני כבודו. כאשר יצא רבי חיים מן החדר אמרה לאבי: "אני משמשת כמורה בבית הספר ומחר אני צריכה לחלק תעודות לתלמידותיי. כבר מילאתי את כל התעודות, הכל ערוך ומוכן. אבי (ר' חיים) עלעל בתעודות וראה את התעודה של אחת מילדות השכונה אשר ציוניה לא היו מרשימים… הוא פנה אלי ואמר: 'אינך יכולה למסור את התעודה הזאת לילדה! לא יעלה על הדעת שהבת שלי תגרום עוגמת נפש לתלמידה צעירה'".
ממשיכה הבת: "שאלתי את אבי: אבא, מה אעשה, הרי אלו הם ציוניה של התלמידה?! והוא השיב: 'אם התלמידות השיגו ציונים נמוכים הקולר תלוי בך! אינך יכולה לגלגל את האחריות אל הילדה הרכה ועל הדרך לגרום לה צער ועוגמת נפש', ואז קם אבי, נטל את התעודה והשליכה לפח האשפה!".
לקטני דרגה כמונו קשה לקבוע דעה כזו, אך דודי היה גברא דמרא סייעא, אדם שגדולי הדור העריכו אותו עד מאוד, והוא ברוחב דעתו ותבונת לבו פסק לבתו שאין לתת תעודה לתלמידה אם הדבר עשוי לגרום לה צער ועוגמת נפש.
יש מורות החוששות לרשום במבחנים ובתעודות ציונים שאינם אמתיים, בנימוק שיש בזה סרך שקר. אבל לפני שהמורה נוטלת את העט לידה וחוקקת על גבי תעודה את הציונים הגרועים ל'מזכרת עוון', האם גם בכל שאר מקרי החיים היא נזהרת כל כך מכל סרך שקר? ומה עם הצער שנגרם לתלמידה שמקבלת לידה תעודה גרועה, האם מזה אין צריך לחשוש? ומה עם ההשלכות הנפשיות, החברתיות והחינוכיות שעלולות להיגרם לתלמידה כתוצאה מכך?
לא באנו להכריע, מכל מקום ודאי שיש כאן נקודה למחשבה, הרי מדובר בדיני נפשות ממש!
החזק במוסר אל תרף
לצדיק יסוד עולם, רבי שלומק'ה זוועהילער זי"ע, היה שמש ידוע ומפורסם, רבי אליהו רוט ז"ל, שהיה יד ימינו ומשמשו בקודש. הוא היה יהודי מסובב בייסורים, ואף־על־פי־כן חדוות החיים שלו הייתה לאין שיעור.
הוא סיפר את הסיפור הבא:
בתקופת קום המדינה היה מצבה הכלכלי של היהדות החרדית קשה במיוחד, ובעטיו של המצב נפלו קרבנות רבים גם ברוחניות.
רבי שלומק'ה עשה כל תצדקי שבעולם כדי להשיג כספים ולהציל נפשות, הוא היה נותן כסף לאברכים כדי שיקנו מזונות ושתייה, יאספו אנשים ויספרו להם סיפורי צדיקים.
פעם שאל אותו רבי אליהו: " איך יכול אני לספר לציבור סיפורים כאלו, שאני בעצמי אינני אוחז במדרגתם כלל?". ענה לו ר' שלומק'ה: "ר' אליה! תמשיך לספר הלאה והלאה, וזאת משלושה טעמים:
ראשית, כדי שנדע את המרחק הגדול שיש בינינו לבין הצדיקים האלו שעליהם נסב הסיפור; שנית, לא יתכן שמשמיעת הסיפורים האלו יהיה יהודי שלא יתעורר; ושלישית, לא יתכן שהמספר עצמו לא יתעורר מסיפורים אלו.
"הנה היום", המשיך ר' שלומק'ה ואמר בחיוך, "באתה אלי אתה, ר' אליה, כדי לשאול אותי אם מותר לך לספר כאלו סיפורים שאינך אוחז בהם. מהיכן הגיעה אליך התעוררות שכזאת, אין זאת אלא משום שסיפרת איזשהו סיפור והתעוררת! לכן רצוני שתמשיך לספר!".
ואם כך, אספר גם אני סיפור, הגם שאינני אוחז במדרגה שלו:
בספר תולדות חייו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל מסופר, שלפני שהיה נכנס לשיעורו היה נכנס תחילה לחדר ונועל את עצמו שם למשך כעשרים דקות. שאל אותו חתנו: "מה עושה השווער באותן דקות?". נענה רבי שלמה זלמן ואמר: "עליך להבין, שאני משקיע כוחות נפש וגוף רבים בהכנת השיעור ובמסירותו. והנה יושבים בשיעור בחורים צעירים ואני אומר לפניהם מערכות יפות, אך אחד משחק בעט, השני בציציות, ואחר מפטפט עם חברו… זקוק אני לכוחות נפש עצומים כדי להתאפק ולא לבזות את התלמידים האלו. לכן אני לומד מוסר לפני השיעור, כדי שחלילה לא אבזה שום בחור".
שמעתי מהגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל מימרא, שכאשר שומעים אותה מתעוררות פליאה והשתאות, וכך אמר: "ההייליגער 'חתם סופר' זצ"ל אמר, שביום שאינו לומד מוסר הוא מרגיש ירידה של ארבעה שבועות!". המימרא הזאת מופיעה בספר 'שמחת הנפש', ספר מוסר שגדולי עולם כמו ה'יעב"ץ' וה'יערות דבש' מביאים מדבריו, שם יש הסכמה מה'התעוררות תשובה', בן ה'כתב סופר', המשמח את המו"ל על כך שמדפיס מחדש את הספר, כי כך אמר ה'חתם סופר'.
אני אומר זאת כלפי הסיפור על רבי שלמה זלמן: יהודי כמו רבי שלמה זלמן זצוק"ל, שר התורה, גדול פוסקי הדור, מבין, שאם הוא הולך למסור שיעור, גם אם השקיע בו את כל רמ"ח ושס"ה שלו, עם כל הפלפולים ועם כל הדיוקים, ובחור צעיר משתובב בשיעור – עדיין אין כל היתר לביישו, ולשם כך הוא לומד מוסר לפני השיעור, כדי שחלילה לא יבייש תלמיד! כמובן ישנה מצווה להוכיח, צריך להעיר, אבל בשום אופן אין לבייש אף אחד, גם לא תלמיד שסרח!
יחס מרומם גם לקשה הבנה
במושב הזקנים בקריית ויז'ניץ היה יהודי זקן שעוד למד בישיבתו הרמה של הגאון רבי יוסף צבי דושינסקיא זצ"ל בחוסט.
וסיפר, שהיה שם בחור חלש, קשה תפיסה ופזור נפש. בלימודים רחוק היה מהצטיינות. אבל כשנודע לו שראש הישיבה משתוקק להתפלל בהשכמת הבוקר בוותיקין, מצא בקעה להתגדר בה: הוא ערך תורנות בין הבחורים והיה מעוררם לקום בזמן ולהגיע למניין, וגרם בכך קורת רוח מרבה לרבו.
אותו זקן הוסיף לספר, כי בכל ערב שבת היה נערך מבחן על פרשת השבוע עם פרוש רש"י. ראש הישיבה היה עובר מבחור לבחור, לא דילג על אחד. אחת הפרשות הקשות היא פרשת ויחי, עם ביאור כל ברכות השבטים. כשהגיע לאותו בחור, שאל: "כמה שנים חי יעקב אבינו?". מי אינו יודע, רק אתמול קראו בתורה, בתחילת הפרשה: "מאה ארבעים ושבע שנה".
המבחן לא הסתיים כאן. "וכמה שנים חי יוסף הצדיק?", המשיל לבחון את הבחור. וגם זה ידוע, הפסוק האחרון בפרשה, בסיום החומש: "מאה ועשר שנים".
ראש הישיבה ממש יצא מגדרו: "כמה נפלא! ידעת ממש מראש הפרשה ועד סופה!"…
מתוך הספר: 'כבודם של ישראל'