לפני שאבא, רבי צבי יהודה אדלשטיין זצ"ל, היה רבה של רמת השרון הוא היה רב ברוסיה. בעיירה שבה נולדתי, לפני שהשמיד גרזנו של סטאלין ימ״ש את היער הגדול של התשב״ר, היה ת״ת ובו ארבע מאות ילדים.
כאשר הגעתי לגיל בו מתחילים ללמוד את ספר בראשית, שלח אותי אבא למלמד היחידי בעיר, יחד איתי למדו רק שבעה ילדים! אלו שלא נכנעו למשטר של המכבש הגדול של לנין וסטלין ימ״ש, בעזרתם של יהודים פוקרים, ר"ל.. היה חוק חינוך חובה שחייבים לשלוח כל ילד ל ״שקולע״ (ביה״ס של הקומוניסטים), ומי שלא שלח צפוי היה לעונש, ואפשר לתאר איזה מצב זה היה.
כשהגענו בפרשת נח לפסוק ״ויזכור אלוקים את נח״, הודיע המלמד שלא ממשיכים יותר בלימוד כי זוהי סכנת נפשות, שלוחי השלטון כבר הגיעו והודיעו לו: "עד כאן!" שנה לאחר מכן פגשתי את אחד מהילדים שלמדו איתי ספר בראשית, אוכל ברחוב סנדוויץ׳ עם 'דבר אחר'! כל כך מהיר היה המהפך. המצב היה ששומרי תורה ומצוות היו בייאוש וחשבו שאין תקווה שמישהו מהדור הבא ישמור בכלל תורה ומצוות. רוסיה שלטה אז על שישית מהעולם, ביניהם אוקראינה, גרוזיה, בוכרה ועוד. מיליוני יהודים היו במדינות הכיבוש.
אבא היה מעודד את העם בדרשותיו, והיה מדבר בתקיפות שהעיקר לא להתייאש. לאחר מאמצים גדולים, קיבל אבא רשיון יציאה, ונמל היציאה היה הנמל הגדול שבעיר אודסה. נסענו באוניה כמעט שבועיים, וכשהגענו לא היה לנו איפה לגור, והמשפחה היתה מפוזרת אצל קרובים. סבתא גרה אצל קרוב אחד, אחותי אצל קרוב אחר, אבל אבא לא פיזר את הבנים, ר׳ גרשון ואני, כי בכל מקום שהיינו, תקופה בכפר חסידים, תקופה בירושלים, תקופה בת״א, הוא רצה להמשיך את סדר הלימוד בגמרא.
גם כשנסענו מנמל אודסה, וכל החבילות היו בתא המטען, תמיד היו איתנו מזוודות קטנות ובתוכן גמרא בבא קמא, ששלושתנו למדנו מתוכה ביחד, וחומש ויקרא לפרשת השבוע, כדי שלא נפסיק אף יום מללמוד! בכל מקום בו היינו – אבא לקח מיד גמרא ולמד איתנו. היו, אמנם, ימים בהם לא למדנו כי הוא היה עוסק בחבלי קליטה, וסידורים שונים.
כאשר נכנסנו לגור ברמת השרון, בסוף שנת תרצ״ד, שכר אבא דירה, אבל בלי רהיטים, בלי שולחנות, בלי כיסאות, ובלי מיטות. היה שם זקן אחד שבא מאמריקה והחליף את המיטות הישנות שלו והוא שלח לנו שתי מיטות, אחת לאבא ואחת לסבתא, ואנחנו ישנו על הרצפה.
הדבר הראשון שאבא עשה – הוא הלך לביהכ״נ ונטל רשות מהגבאים והביא לנו עוד שתי גמרות בבא קמא שיהיה יותר נח ללמוד, וזה לפני כל הרהיטים… למשכיר של הדירה היה פרדס של חמישה דונם ברחוב אוסישקין. הוא נתן לנו רשות לקחת ארגזים שאורזים בהם תפוזים. ישבנו על הארגזים ולמדנו גמרא. וזה לימד אותנו את סולם הערכים: לפני שדואגים מה לאכול, והיכן לישון – דואגים שתהיה גמרא ללמוד!
אבא שמח מאוד שאנחנו נמצאים באוויר של א״י. כשבאנו לארץ אמר: "תאר לך שאנו נמצאים במצב בו כל הגוף באוויר של א״י, כמו בתוך סוכה, כל הגוף בתוך מקום קדוש", ומאוד היה שמח בזה. ולפעמים בחורף ביום בהיר, היה אומר "האם בחו"ל ישנם שמים בהירים כ״כ כמו פה? תראו אחרי הגשם הראשון איזה שמים בהירים, איזה תענוג", וכך היה משבח את האוויר של ארץ ישראל.
ביום הראשון שהגענו לנמל יפו, התעניינו הקרובים, שכבר היו לפנינו בארץ ישראל, מתי תגיע האוניה, וחיכו לנו בנמל הרבה רבנים. הגענו לבנין ששם יורדים והתיישבנו, ואני שומע שאבא אומר לדודים שלי: "מה היתה המטרה שברחנו מרוסיה, אמנם המצב הכלכלי שם קשה מאוד, אבל הסיבה העיקרית היתה ששם אי אפשר ללמד תורה לילדים בגלל סכנת נפשות, וזו היא הסיבה שעשינו השתדלות לצאת משם". (כמובן עם הרבה נסים, והיה בן דוד שעזר לנו לקבל את הרישיונות).
"ובעצם, אם היתה אפשרות לנסוע מרוסיה לפולניה – הייתי נוסע לפולין ששם הרב׳ה שלי ר׳ ברוך בער, שם יש ישיבות מעולות, קמניץ, מיר, שהילדים יגדלו בישיבות בשקידה ועיון, ואותו רב׳ה שאני למדתי אצלו ממשיך להיות ראש הישיבה, ורציתי שהבנים שלי גם ילמדו אצלו", אבל המצב היה שרוסיה ופולניה היו בעוינות גדולה מאוד ואי אפשר היה להעביר שום דבר, ולכן נסענו לא"י שגם פה אפשר ללמוד תורה.
וגם כאן למדנו שהערך הכי חשוב הוא ללמוד תורה, ואיפה שאפשר ללמוד תורה – לשם אנחנו הולכים.
(מתוך העלון גאון יעקב – פרשת לך לך)