חוק חדש נחקק בפולין, לפיו חייב כל אדם לנקות את חלקת הרחוב שלפני ביתו. היו בעלי בתים שהשתמטו מקיום החוק. לשם כך היתה הממשלה שולחת שוטרים לפקח ולבדוק אם התושבים ממלאים את חובתם ומנקים את הרחוב שלפני פתח ביתם, והיו קונסים את מי שאינו עושה כן.
מיד כשהיתה נראית בקצה הרחוב דמות שוטר או פקח, היו האנשים ממהרים לביתם, לוקחים מטאטא לידם ומנקים את הרחוב, ובכך היו נמנעים מתשלום קנסות מיותרים.
תיאור זה היה המשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מתאר בימי חודש אלול, וכך היה זועק: 'הנה ראש השנה ויום הכיפורים מגיעים, 'המלך' בכבודו ובעצמו מסתובב בעיר, לא שוטרים ולא פקחים, הוא בעצמו! הבה נתפוס כולנו מהר את המטאטא, נחפש את הלכלוך בחורים ובסדקים וננקה אותו'.
'אלול' – בלשון ארמית משמעו 'חיפוש', 'התבוננות', כפי שמתרגם אונקלוס על הפסוק (במדבר יג טז): "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ" – "אלין שמהת גובריא דשלח משה לאללא ית ארעא".
וכדברי המשגיח, כל מהותו של חודש אלול היא התבוננות וחיפוש אחר הפסולת שדבקה בנשמתנו והרפש שמכתים את נפשנו. וכל חכם ובר דעת כאשר ימצא לכלוך, יעמול קשה כדי לנקותו, ואז תהיה נשמתו זכה ומוכנה ליום הדין הנורא.
מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל סיפר מעשה שדודו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל נוהג היה לספר בימי חודש אלול.
אחד מבעלי המוסר נקלע לאחת מהעיירות ולן באכסניה. והנה באמצע הלילה שמע מהבית הסמוך אדם נאנח ומתאונן במשך שעה ארוכה: "הנה כבר עבר הקיץ ואנחנו באמצע אלול – מה יהיה הסוף?! כבר אמצע אלול – מה יהיה הסוף?!"
התפעל האורח מזעקות השכן המעוררות לעבודת ה' בחודש אלול. למחרת, השכים לבית המדרש ושאל את המתפללים אודות שכן האכסניה, בטוח היה כי ישמע עליו גדולות ונצורות, ירא שמים גדול שמוותר על שנת הלילה ועורך חשבון נפש לקראת ימי הדין. להפתעתו הרבה, הבין כי מדובר באדם פשוט מאוד שמרחק רב בינו ובין עבודת אלול.
'ודאי צדיק נסתר הוא' – אמר האורח בלבו – 'הוא מצליח להסתיר אורחותיו גם מחבריו הקרובים, אפגוש אותו ואלמד את מעשיו'. כשפגשו הבין כי אכן אדם פשוט הוא, אך הסתקרן מאוד מדוע התעורר פתאום לעבודת האלול.
"מה פשרן של הצעקות ששמעתי מביתך באמצע הלילה?" שאל אותו האורח.
"אוי! אל תשאל!" – נענה הזועק – "היתושים עוקצים אותי כבר שעות ארוכות, לילה אחר לילה, ועל כך נאנחתי וצעקתי: עונת היתושים עברה מזמן. הקיץ חלף ואנחנו כבר באמצע אלול – אך היתושים עודם כאן. מה יהיה הסוף?…".
2/220