מעשה שהיה, שהרבי מקלויזנבורג, כילד קטן, התלווה לאביו, הרבי מרודניק זצ"ל, בעת שהגיע לשבות בעיר אחת, לאחר שחסידיו הפצירו בו שיעשה אצלם את השבת.
ויהי ביום השבת, לאחר תפילת שחרית, עלה אביו של הרבי אל הדוכן לדרוש ברבים לפני קריאת התורה. שקט מוחלט השתרר בבית הכנסת שהמה מפה לפה. הכל ייחלו למוצא פיו של הרבי מרודניק. לפתע, בקע ועלה מקצה בית המדרש קול בכי של ילד קטן, והיה הקול החנוק מדמעות גובר והולך.
הדבר משך כמובן את תשומת הלב של הקהל הרב, וגרם להתרגשות מרובה עד מאוד. הלכו המתפללים אחרי הקול ומצאו את ילד-הפלא, בנו של האדמו"ר האורח, שעמד בירכתי בית המדרש, והסידור בידו, עפעפי עיניו רטובות מדמע, וכולו רועד ומייבב ללא הפוגה 'ממקומך מלכנו תופיע… תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך'…
הילד הקטן התחיל, כמובן, את המילים הללו עם הקהל, כשאמרו קדושה בחזרת הש"ץ, ולא היה מסוגל להתנתק מהן. הילד חזר על המילים פעם אחר פעם, בקול מפציר ומתחנן שהמיס את הלבבות. הגעגועים שהתלקחו בו להתגלות כבוד השכינה, סחפו אותו כליל לעולמות אחרים, ובהיותו שקוע בתפילתו, כשעיניו בוכיות מרוב כמיהה והתרגשות, לא הרגיש כלל שהציבור סיים את תפילתו ואביו מתכונן כבר לדרוש…
הבה לא ניקח את הסיפור המופלא הזה כסיפור על הרבי מקלויזנבורג… כי כל אחד מאתנו יכול לקחת מכאן דוגמא לצורה שבה ניתן להתחנן לפני אבינו שבשמים אודות עניין הגאולה.
הרי כל יהודי כוסף וחושק לביאתו של משיח צדקנו, וככל שנרבה בתפילה ובתחנונים על כך, כן תשמע קול נאקתנו במרומים, ויאמר ה' לצרותינו די. ותפילה זו, יכולה היא להיעשות לא רק בבית הכנסת, ולא רק בעת התפילה. תמיד ובכל עת, יש בידו לשיר, ולהתחנן בתוך ליבו פנימה – 'ממקומך מלכנו תופיע'.
אין זה מהדברים הקשים ביותר. צריך רק להרגיל את עצמנו לכך, ואז נוכתר גם אנחנו בתואר המכובד של 'המצפים לישועה'.
"האסון הנורא עם הכבשים"
מספרים על יהודי כפרי אחד, רועה צאן מנעוריו, שגידל בדיר שלו עיזים וכבשים רבים, וכל אנשי הסביבה באו לקנות ממנו חלב וצמר, שהיוו לו כר נאה לפרנסה. ויהי היום וגנבים הגיעו לכפר, והחלו לחמוס את עיזיו וכבשיו של היהודי. בבוקר אחד חסרו 20 עיזים מן העדר, למחרת עוד 30, וכך מדי יום ביומו.
משראה הכפרי שהעדר מתדלדל בצורה משמעותית, ואם לא ינקוט בפעולה דרסטית יתחסל כל העדר, ועימו גם פרנסתו, נסע העירה, אל רבו הצדיק, וביקש בדמעות שיברך אותו שהגנבים יפסיקו לגנוב ממנו.
הרבי ראה את ליבו השבור של הכפרי, ובירכו בחום. ואכן, בתוך תקופה קצרה חדלו הגנבים מלהופיע בכפר ההוא. משראה הכפרי שברכתו של הרבי פעלה בהצלחה, נסע שוב לחצרו של הצדיק, כדי לבשר לו את הבשורה הטובה ולהודות לו על כך.
עכשיו הוא נכנס כבר לחדרו של הרבי בפנים מחוייכות, וכולו שופע אושר. לאחר שהודה לרבי על ברכתו, פנה אליו הצדיק ואמר לו: "שמעת על האסון הנורא שאירע היום עם הכבשים?"
הביט הכפרי בתמהון, ולא ידע מה הרבי מתכוון. אסון נורא עם כבשים? מה זה? אבל הרבי שואל שוב: "לא שמעת על האסון הנורא?! האין זה אסון נורא?"…
כשראה הרבי שהכפרי אינו יורד לסוף דעתו, פתח בפניו את הפסוק "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", ואמר: "הרי הקב״ה ציוונו בתורתו להקריב מדי יום את שני כבשי התמיד בבית המקדש, ועכשיו כשבית המקדש חרב בעוונותינו, אין לנו אפשרות להקריב את שני הכבשים הללו; האין זה אסון נורא ואיום?!"
והמשיך הרבי ואמר: "הגיע הזמן שאחרי שיצאת מהאסון שלך בעניין הכבשים, ודעתך נרגעה עליך, שתחשוב גם על האסון ההוא עם הכבשים – – –
"אנו מתפללים כאן גם על גרמניה"
עוד סיפר הגר״י שליט"א: בימי חול המועד של חג הסוכות הגעתי להתפלל בכותל המערבי, והנה מגיעה למקום קבוצה גדולה של כמרים נוצריים, תושבי גרמניה, והמלווה שלהם ביקש להשיג יהודי שישוחח עמהם כמה מילים על קדושת המקום.
אחד האנשים זיהה אותי, וזכר ששהיתי תקופה מסוימת בשווייץ, ומן הסתם אני שולט מעט בשפה הגרמנית, וביקש שאומר להם כמה מילים. כיון שלא היה מן הטעם שאסרב לבקשה כזו, ניגשתי אל הכמרים הגרמניים ואמרתי להם: ההנכם יודעים שהעם היהודי מתפלל במקום זה גם על גרמניה?…
הכמרים זקפו גבות עיניהם, ואז סיפרתי להם מה שמובא בחז״ל על 70 פרי החג של חג הסוכות, שכל פר הוא על אומה אחרת. הם התפלאו מאוד מהעניין, ואמרו שלא שמעו דבר כזה מעודם. המשכתי ואמרתי להם שאגלה להם דבר נוסף, והוא, שגם הם יכולים להתפלל כאן, וכל תפילה שיתפללו – תישמע לפני בורא עולם. והוא מה ששלמה אמר (מלכים א', ח' מא-מג): "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך, כי ישמעון את שמך הגדול, ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמים מכון שבתך, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך, ליראה אתך כעמך ישראל, ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי".
הכמרים התפלאו על הדברים שהשמעתי באוזניהם, ושאלוני האם באמת הם יכולים להתפלל כאן, והשבתי שיאמרו תהילים. היו שם כמה ת״ח שהתפלאו אף הם על הוראתי זו, והסברתי להם שפרקי התהילים הם בעצם פרקי אמונה בהשי״ת, ובכך חייבים גם הגויים. וכמדומני שכך כתוב ב'אגרות משה'.
הפרויקט המיוחד של המלצר
"ואם דיברנו מעניין החורבן והגאולה, אספר כאן" – המשיך הגר"י שליט"א – "שניגש אליי פעם יהודי העובד לפרנסתו כמלצר במקום שאנשיו אינם שומרי מצוות. תפקידו הוא לספק להם את האוכל, ובכלל זה גם את ארוחת הצהרים, המכילה מנות בשר ותוספות. כיון שכאמור מדובר במקום עבודה שמרבית אנשיו לא חונכו על ברכי התורה, הם אוכלים בשר ושותים יין גם ב'תשעת הימים' שבין ראש חודש אב לתשעה באב. השאלה שלו היתה, האם מותר לו להגיש להם את ארוחת הצהרים הכוללת גם בשר ויין?
"הצעתי לו, שבתשעת הימים יסיים מדי יום את מסכת 'הוריות', המכילה בסך הכל 13 דפים, ויעשה את הסיום במקום העבודה לפני האנשים הללו, וכך יוכל לפטור גם אותם מהאיסור של אכילת בשר…
"האיש קנה את הרעיון וביצע אותו בהתלהבות מרובה. 'אמנם', כך הוא סיפר לי אחר כך, 'הפרויקט הזה לא היה קל כל כך, וגזל ממני את השינה במרבית שעות הלילה בכל לילות תשעת הימים בהם למדתי את המסכת, אבל היה לי בכך סיפוק רב, ולשמחתי גם האנשים במקום שיתפו עימי פעולה'.
"לקראת סוף תשעת הימים הגיע אליי האיש עם שאלה נוספת. 'אשתי', כך סיפר, 'נאלצת לאכול בשר בימים אלו, מחמת חולשה וחולי שפקדו אותה. האם יש עניין שאסיים גם לפניה מסכת, וכך אוכל לפטור גם אותה, ואז יהיה באפשרותה לאכול את הבשר ללא כל בעיה?'
"הצגתי שאלה זו בפני גיסי הגר״ח, שנהנה מהרעיון, ואמר שמדובר ברעיון מוצלח מאוד".
(מתוך 'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן)