אחת הנשים תלתה כביסה ותוך־כדי־כך צנחו לה מידיה מכנסיים רטובים. היא הביטה בבהלה למטה והצליחה לראות את האירוע: המכנסיים הרטובים צונחים על ראשו של הרב בן־ציון פלמן זצ"ל.

"ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים כ"ו, ט"ז)

כיון שהרב פלמן הלך תמיד בצדי דרכים, פעמים רבות הלך בדרכו סמוך לפתחי הבניינים ברמת אלחנן.

צהרים אחד הוא חלף על־יד הבניין הגדול ברחוב הרב זוננפלד 6. אחת הנשים תלתה כביסה ותוך־כדי שהיא תולה כבסים צנחו לה מידיה מכנסיים רטובים. היא הביטה בבהלה למטה והצליחה לראות את האירוע: המכנסיים הרטובים צונחים על ראשו של הרב פלמן. נשמתה כמעט פרחה והגיבה בקול: "אוהו, אוי ויי".

מה שהצליחה לראות ברור במאת האחוזים הוא, כי הוא לא הגביה מיד את ראשו לראות מהיכן נפלה עליו המתנה. הרב אכן נעצר, נעמד במקום. הוריד את המכנס מכובעו, לא המשיך בדרכו, החזיקו בידו כממתין בעיניים מושפלות.

האמא ביקשה נחרדת מאחד הילדים שיירד מהר להביא את המכנסיים הרטובים שנפלו. הילד רץ והוא מצא את הרב פלמן עומד על עומדו בעיניים מושפלות לקרקע, כדי שלא לראות חס וחלילה מי הוא זה, והבגד בידו של הרב פלמן, מחכה בסבלנות לשליח שבוודאי יבוא. הילד הגיע. הרב הושיט לו מכנסיים, שנשארו נקיים, שיעלה אותם הביתה. וגם העיניים שלו נשארו נקיות כבדולח, כי עדיין לא הרים את העיניים, אפילו לא לראות את פני הילד.

זו שנייה של מחשבה. להגיב כראוי ברגע כמימרא, ולהימנע מלהגביה את הראש. עם הרבה לב טוב, כי ה'לב טוב' של ר' בן־ציון אין לשערו ואין לתארו.

ומסיפור על מכנסיים פשוטים של ילד קטן לסיפור אודות איש גדול ותלמיד חכם, שגם מולו הבריקה חכמתו שנבעה מטוב לבו של ר' בן־ציון.

תלמיד חכם מבני ברק, מידידיו של הרב פלמן, קנה ענבים ועשה יין. כידוע, יין חייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא. קודם שעישר את היין טעם מהיין כדי לבדוק את טיבו. מיד נקפו לבו שמא עבר עבירה שטעם לפני שהפריש תרומות ומעשרות, ולמרות שמטרתו בשתיית היין הייתה הטעימה בלבד. הוא ניגש ושאל את ר' בן־ציון: "האם זה היה בסדר מה שעשיתי בכך שטעמתי קודם שהפרשתי תרומות ומעשרות?".

ר' בן־ציון (בטוב לבו) הבחין מיד כי התלמיד חכם הצעיר מפוחד ממה שעשה; ועוד ידע ר' בן־ציון כי אכן הוא נכשל, כי היה אסור לו לטעום לפני הפרשת תרומות ומעשרות.

הרהר שנייה והשיב לו: "הנה, מה שקרה כאן זה מחלוקת בתוספות, כי בתוספות במקום פלוני בש"ס נאמר כי אסור לטעום קודם הפרשת תרומות ומעשרות, אך מצד שני יש תוספות הכותב שאין הקדוש־ברוך־הוא מביא תקלה לחבר, זה בענייני אכילה…". כמי שאומר לו: אתה הרי צדיק, וממילא יש כאן מחלוקת בתוספות… תחכום הנובע מלב טוב.

♦ ♦ ♦

החולצה והחורים שבחולצה

סיפורה של חולצה קטנה של ילד קטן בנו של ר' בן־ציון, סיפור גדול על אבא שלי: באותן שנים היה בדרך־כלל לכל ילד חולצה אחת שאותה היה לובש רוב או כל ימי השבוע. מטבע הדברים כשלובשים בגד יום יום, הבגד נשחק ומתחיל להיקרע פה ושם. וכך היתה גורלה של חולצתי – מפעם לפעם נולד בה חור כזה או אחר. כמובן שאמא היתה מתקנת את החור מיד, אבל בכל זאת אינה דומה חולצה מקורית לחולצה משופצת עם טלאים קטנים.

ויהי היום, אחד הילדים בחיידר הסתכל ככה מקרוב על החולצה, צחק עלי ולעג לי: "יענקי לובש חולצה קרועה עשויה טלאים…". התביישתי מאוד והחלטתי בלבי: 'זהו, אני לא הולך יותר לחיידר עם החולצה. עד שאין לי חולצה אחרת אני לא הולך לחיידר, ויהי מה!'.

חזרתי הביתה ואמרתי: "אמא, או חולצה אחרת או שאני נשאר בבית!".

בלילה כאשר אבא שב מהכולל סיפרה לו אמא את המקרה ואת הכאב. אבא שמע והפטיר ברוגע: "הוא צודק, אם הוא מתבייש ללכת עם החולצה הזו שיישאר בבית".

וכך היה למחרת. קמתי בבוקר בשמחה מהשינה בידיעה שהיום אני נשאר בבית, יש לי חופש מהחיידר.

אבא חזר מהתפילה ופנה אלי ברוגע ואמר: "אם אתה לא הולך לחיידר, אבא יהיה הרב'ה שלך ונלמד בבית", הסכמתי לדבר והתחלנו ללמוד ביחד.

התחלנו ללמוד את הגמרא שלמדו בחיידר, פרק המפקיד בסוגיא "שומר שמסר לשומר", ואבא דיבר בנחת ובשלווה. למדנו את הגמרא, חזרנו עליה שוב, והמשכנו ללמוד את התוספות "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר". הוא הסביר ופירש את התוספות בנעימות רבה וגם מתוך ריתחא דאורייתא. אחר־כך פתח את המהרש"א והמהר"ם, ואבא הסביר את העניין בצורה נעימה ומושכת לב במיוחד. ליקקתי את השפתיים מהנאה.

כאשר היינו בשיא הלימוד ואבא הכיר בי שאני מאושר ונהנה, לפתע עצר את שטף הדיבור ושאל: "תאמר לי את האמת לאמיתה, האם אתה נהנה מהתוספות הזה שלמדנו?", עניתי: אני נהניתי כעת עד מאוד.

"נו", שאל אבא, "אם כן כמה שווה התוספות הזה, חולצה אחת? שתי חולצות?".

בוודאי שזה שווה אפילו יותר משתי חולצות, השבתי.

"אז כמה, שלוש חולצות?"

גם יותר משלוש, אמרתי.

וכך המשיך לשאול עד שהגיע ל־15 חולצות, כאשר על הכל השבתי שהתוספות הזה היה שווה ומהנה הרבה יותר.

ואז הרים אבא את קולו ואמר, "נו, אם כן, על איזו חולצה אתה מדבר בכלל? רוץ לחיידר!".

מה אומר ומה אדבר… באותו רגע הרגשתי הנאה גדולה לחזור לחיידר וללמוד, עד שבז הייתי לאותו ילד שצחק אתמול על חולצתי…

קרה בפעם אחרת, שלאחד האחים היו מכנסיים קצת קרועים ואבא הרגיש שזה מפריע לו, ולכן ביקש שייקנו לו מכנסיים חדשים כדי שהדבר לא יפריע לו בלימודים; ולמרות שהיה אז קושי תקציבי אמר כי אין ברירה, והוא השיג איזו הלוואה כדי לקנות מיד מכנסיים לילד.

כי לא כל הרגעים שווים, לא כל הילדים שווים. ולא כל החולצות והמכנסיים שווים. אבל היסודות שווים, ש'תוספות' אחד נהיר ובהיר ומתוק שווה 15 חולצות בוודאי, וזאת כאשר הילד מבין את זה.

 

מתוך הספר 'ספר ללא שם'