במשך שנים הסתערה מחלוקת ב'סטריזוב' – עיירה גליציאנית קטנה. היה זה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הראשונה והשנייה. לא מחלוקת על הראשות המוניציפלית, וגם לא על תפקיד 'הגבאי הראשי'. מחלוקת פרטית קטנה – אך גדולה, מחלוקת שכדרכה הרעה גוררת עמה אנשים ולשונות רעות. זה מצדד בצד זה, משנהו בצד השני, ובתווך מרקד השטן, שש ושמח על שצלחה מלאכתו.
אז הסיפור היה כך (כפי שסיפרו לימים בנו של אחד הבוררים שמונה לפשר בין הנצים): פעריל, אשתו של בנימין החייט – או "יָמִין שנַיידֶער" בלשון העם – ניצבה מחד גיסא, ומאידך גיסא עמדה באשי, אשתו של "מרדכי מלמד". הן היו שתי אחיות, ועילת המריבה היתה סביב ירושת "העגילים של אמא"… שכיית חמדה, מעוטרת יהלומים יקרים.
לצערה של באשי, היתה פעריל מוחזקת בעגילים. ידה היתה אם כן על העליונה, אך כמובן שחזקה בלבד עדיין לא מספקת ניצחון. במשך שנים התנהל ביניהן דיון, ואף התגלגל לערכאות של עכו"ם. בסופו של דבר הוחלט על הליך שנקרא זבל"א. כלומר: "זה בורר לו אחד", כל צד בוחר דיין או חכם שייצג אותו, ואח"כ בוחרים דיין מוסכם כשלישי בהרכב. את האחות המוחזקת בעגילים ייצג ר' יוסף דיאמנט (שבנו, שלמה יהלומי-דיאמנט תיאר לימים את כל ההתרחשות), ואת האחות השנייה ייצג ר' הירש גלנדר. החכם השלישי היה הגאון רבי שמואל שיף זצ"ל, רבו של הכפר 'ניבילץ'.
עוד לפני שהחלו הדיונים בפועל, החליט ר' יוסף דיאמנט לעשות מעשה ולברר לעצמו מה שווי העגילים. הוא לא רצה לגשש באפלה, וגם הרגיש צורך לפשוט לעצמו את החידה הסתומה: מאיפה השיג 'יצחק קצב' – אביהן של האחיות המתגוששות – סכום כסף כה גדול כדי לרכוש כאלו עגילים יקרים לאשתו? והרי כולם הכירו אותו כמי שהיה מכונה בשטעטל "עני ואביון מגוזלו".
לפיכך הודיע ליָמִין שנַיידֶער, בעלה של פעריל המוחזקת בעגילים, שהוא מקבל על עצמו את המינוי בתנאי: רק אם הוא יסכים להתלוות אתו ביחד לריישא – העיר הגדולה הסמוכה לסטריזוב – כדי לֹשום את ערך היהלומים אצל סוחרים. ותנאי כפול קודם למעשה: יָמִין שנַיידֶער יתן תקיעת-כף שלא לספר דבר אודות כך לאשתו…
בלית ברירה הסכים לעניין, אך הפציר בבורר שיסע לבד לריישא מתוך אמון מוחלט במידע שיביא. ר' יוסף דיאמנט היה מספיק חכם כדי לא להסכים לכך. סופו של דבר שה"משלחת", שכללה את הבורר והחייט, יצאה לריישא.
המידע שר' יוסף הביא מריישא היה שווה מיליונים, והוא לא מיהר לשחרר אותו. אך בסופו של דבר גילה זאת – ותהום כל סטריזוב: הסוחר הנודע מר שיף העריך את שווי העגילים ב… חצי זהוב. הסוחר מר צוקר היה פחות נדיב, והעריך את שוויין ב… שישים גרוש…!
הבלון התפוצץ, מותיר אחריו שתי אחיות שלא יודעות היכן להחביא את בושת פניהן על מהומה ללא מאומה. על מריבה מטופשת שחוללו בגין ביצה שלא נולדה – – – פתאום נעלמו להם כל הטיעונים שידעו לשלוף שני הצדדים ברוב כישרון. לדוגמא, טיעון בסיסי מצד באשי היה, שהעמדה שלה איננה כלכלית גרידא, כי אם רגשית: ל"עגילים של אמא" יש עבורי ערך סנטימנטלי גבוה! אך באותו רגע שהתברר שהם שווים שישים גרוש, התנדפה לה גם הסנטימנטליות…
אם נתבונן מעט נגלה, שאחוז גבוה מכלל המריבות והמחלוקות מתנהלות על 'לופט געשעפטן', 'עסקֵי אויר'. בלונים נפוחים שמתפוצצים חיש מהר… אף אחד לא יאמר לך, וגם הוא עצמו לא מודע לכך, שהוויכוח הוא ברמה של דמיון. אך מה לעשות, וזו האמת.
נקודה חשובה להתבוננות בימים אלו – – –
(גיליון 'איש לרעהו' ניצבים תשע"ו)