המחותן הראשון, שעליו הוטלו הוצאות הדירה, אמר: "רבי, הרי אין ביכולתי כלל להשיג הוצאות אלו!" אמר לו ה"חזון איש": וכי סבור הנך שאתה הוא הנותן? הקב"ה הוא הנותן, ואתה רק שליח לבצע את הדבר, ואם כן מה אכפת לך שמיניתי אותך שליח על ענין הדירה? אך אם אתה מתעקש, ואינך רוצה להיות שליח על הדירה אלא רק על פחות מכך – אם כן, אני מחליף את השליחות…"

"וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים"   (מ, כג)

"שנאמר אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב". (רש"י)

שום אדם אינו יכול לפעול דבר בכח עצמו, אלא שליח של הקב"ה הוא לעשיית הדבר.

ככל שהאדם משריש ענין זה בליבו – שפועל הוא בהשתדלותו אך ורק כשליחו של הקב"ה – כך תמעט דאגתו, יקטן הצורך להשתדל, וירבו השפע והברכה שיושפעו עליו משמים.

רבי רפאל דוד אויערבך זצ"ל סיפר מעשה מיוחד, שראה בעניין זה אצל ה"חזון איש" זצ"ל:

שניים ממקורביו סיימו ביניהם שידוך לילדיהם. נכנסו שני המחותנים ביחד אל ה"חזון איש", לקבל עצתו וברכתו לגבי חלוקת הנטל של הוצאות הדירה והחתונה.

פנה ה"חזון איש" אל המחותן האחד ואמר לו: "אתה תקבל עליך את הוצאות הדירה". ולשני אמר: "אתה תקבל על עצמך הוצאות החתונה והרהיטים לדירה".

המחותן הראשון, שעליו הוטלו הוצאות הדירה, הודאג מכך מאד ואמר: "רבי, הרי אין ביכולתי כלל להשיג הוצאות אלו!"

אמר לו ה"חזון איש", "וכי סבור הנך שאתה הוא הנותן? הקב"ה הוא הנותן, ואתה רק שליח לבצע את הדבר, ואם כן מה אכפת לך שמיניתי אותך שליח על ענין הדירה דוקא? אך אם אתה מתעקש, ואינך רוצה להיות שליח על הדירה אלא רק על פחות מכך – אם כן, אני מחליף את השליחות".

פנה ה"חזון איש" אל המחותן השני, שהוטל עליו בתחילה לשאת רק בהוצאות החתונה והרהוט, ואמר לו: "עכשיו אתה תהיה שליח על ענין הדירה, והמחותן השני יהיה שליח לענין החתונה והריהוט".

המחותן הזה, שפיקח היה, אמר ל"חזון איש": "מאחר שהרב ממנה אותי להיות שליח, אם כן למה לא יזכה אותי הרב ביותר מזה, ואהיה שליח שלם, לכל ההוצאות?"

המחותן הראשון שמע ושתק.

אמר ה"חזון איש": "אכן, צדקו דבריך, וממנה אותי אותך שליח על הכל, גם על הדירה וגם על החתונה והריהוט".

עכשיו כבר התבייש הראשון, ואמר: "רבי, על החתונה והריהוט אני כן מסכים להיות שליח".

"אחרת את המועד", אמר ה"חזון איש", "שהרי המחותן השני כבר זכה בשליחות על הכל".

כדברי ה"חזון איש" כן היה – המחותן השני הצליח בכל אשר פנה, והשיג ברווח ובכבוד את כל ההוצאות של הדירה ושל החתונה והריהוט.

"אהללה ה'" עוד לפני הישועה

יהודי חשוב, מיקירי קרתא דשופריא עיה"ק ירושלים תובב"א, הוצרך לנסוע לארצות הברית לאסוף מעות אצל נדיבי העם בניכר. בשהותו שם לא הצליח לקבץ אפילו כמה פרוטות, וכל העסקנים דחוהו בלך ושוב. כבר הגיע זמנו לחזור לביתו, ומצא עצמו חסר כל – אפילו כסף מועט עבור הוצאות הנסיעה לנמל התעופה לא היו בידו.

מועד הטיסה הלך והתקרב, אך הוא ישב בבית המדרש בעיר מונסי, וקיים בעצמו "דאגה בלב איש ישיחנה", עם אחיו המתגורר בעיר הקודש ירושלים [על ידי הטלפון].

שאלו אחיו: "האם דברת עם עסקן פלוני?"

"הן דברתי איתו, אך לא הועיל לי במאומה".

"ומה עם גביר פלוני?"

"ההוא דחה אותי במשך יומיים, ושלושה וארבעה, וכשפגשתיו לבסוף, לא סייע לי במאום".

"אם כן", אמר האח, "אתה עשית כבר את השתדלותך, ומעתה השלך על ה' יהבך".

הוסיף האח, אשר בארץ הקודש, ואמר: "הנה כתוב ב'נפש החיים' (שער א, ז) בשם המדרש והזוהר הקדוש, לפרש את הפסוק 'ה' צלך', שבמידת הביטחון השי"ת מתנהג עם האדם כמו 'צל'. אם האדם מתחזק בבטחונו בה', ואינו דואג וירא, אלא מתהלך שמח באמונתו שהבורא אוהבו ומיטיב איתו, אזי הקב"ה ממלא רצונו ומיטיב עמו. אם כן, נתחזק בבטחון ובשמחה, וכך יהא השי"ת בעזרנו".

החלו השניים לחזק עצמם באמונה ובבטחון בה', ואינו דואג וירא, אלא מתהלך שמח באמונתו שהבורא אוהבו ומיטיב איתו, אזי הקב"ה ממלא רצונו ומיטיב עמו. אם כן, נתחזק בבטחון ובשמחה, וכך יהא השי"ת בעודי".

מיד לאחר מכן ניגש אליו מאן דהו, ושאלו על מעשיו שם, והאם הצליח בשליחותו. סיפר לו היהודי, שלא הצליח כלל.

"כמה היה בדעתך לעשות?" שאלו האיש.

"שיערתי לקבל כאן בערך עשרת אלפי דולרים".

מיד הוציא הלה מארנקו שנים עשר אלף דולר במזומן, נתן לו ופטרו לשלום.

אף אנו, ראוי לנו לחיות כל חיינו עם הנהגה של "אהללה ה' בחיי", בכל עת ובכל שעה, מתוך שמחה של בטחון בה'.

סוס ועגלה – על חשבון מי?

רבי הלל ויטקינד זצ"ל, הקים בעמל רב ובמסירות גדולה, את אחת מישיבותיה הנודעות של תנועות נובהרדוק.

מצבה של הישיבה היה דחוק מאד, ויום אחד יצא רבי הלל יחד עם רבו, הסבא מנובהרדוק זצ"ל, לפגישה עם עשיר ידוע, בתקוה שיקבלו ממנו תרומה גדולה עבור החזקת הישיבה.

הדרך היתה ארוכה, ורבי הלל הציע שישכרו עגלה עם סוס, כדי שיוכלו להגיע מהר יותר לאחוזת העשיר. הסבא מנובהרדוק סרב לכך בכל תוקף, וטען ששכירת עגלה וסוס תהא בזבוז של כספי הישיבה. הלכו אפוא שניהם רגלית, על אף הטורח והמאמץ.

למרבה הצער, לא נדבו לבו של אותו עשיר לתרום עבור הישיבה, ויצאו מביתו בלא כלום.

ביציאתם פנה הסבא אל רבי הלל ואמר לו: "עכשיו ניקח סוס ועגלה, כדי שנוכל לשוב במהרה לישיבה".

תמה רבי הלל, "וכי עולם הפוך מצאתי? כאשר הלכנו בדרך לפגוש את הגביר, היו לנו סיכויים טובים לצאת מעמו בסכום גדול. אף על פי כן הורה כבודו שלא נוציא מכספי הישיבה עבור סוס ועגלה, וכיתתנו רגלינו בדרך הארוכה. לעומת זאת עכשיו, שאנו יוצאים מביתו ריקנים ממון כפי שהגענו, נוציא מכספי הישיבה על נסיעה בעגלה?"

ענה לו הסבא מנובהרדוק: "ההסבר הוא פשוט. כשהיינו בדרכנו אל הגביר, הלכנו על חשבונו, כלומר החישוב היה האם להוציא כסף כדי לקבל כסף מרובה של תרומת העשיר. על טובתו של בשר ודם אין לבטוח כלל, ולא היה ראוי להשקיע בכך אף פרוטה אחת מכספי הישיבה. עכשיו, לאחר שברור לנו שאותו עשיר לא ייתן פרוטה, שמים אנו מבטחנו רק בבורא יתברך, שהוא ישלח לנו את הסכום העצום ההכרחי להחזקת הישיבה. מאחר שאנו פועלים עתה מכח הבטחון בקב"ה, אין לנו צורך לקמץ בהוצאה הנחוצה, שהרי למלך מלכי המלכים אין שום קושי לשלם עבור נסיעה בעגלה…"

(מתוך הספר הנני בידך)