"המונים מכל רחבי הארץ נראים כאן. חלק מהם מגיעים יחד עם המזוודות… סיפור הסגולה הפלאית בקברו של ר' לייב בעל הייסורים בערב ראש חודש שחל בערב שבת כבר עשה לו כנפיים…"

13:05 ערב שבת קודש וערב ראש חודש לאחר חצות, בית- החיים העתיק בצפת.

הגשם שניתך על באי בית החיים העתיק, לא מנע מהם – מאות אנשים – לעמוד או לשבת ליד המצבה השחרחרה ולהעתיר בתפילה לבבית. את כל צבעי הקשת מצאנו שם. מבני עדות המזרח ועד חובשי כיפות סרוגות. וביניהם עובר גם יהודי חובש כיפה לבנה סרוגה גדולה ושואג: "בזכות הצדקה תיוושעו. בזכות הצדקה התפילות שלכם יתקבלו". זה כמובן עובד. השקלים מגיעים לידו במהירות. והוא גם מחלק תהילים – מצרך יקר-מציאות כאן – לכל דכפין.

זה קרה בערב שבת שהיה גם ערב ראש חודש, ומי איננו מכיר את הסגולה הפלאית: לומר את כל ספר התהילים על קברו של בעל הייסורים ולהעתיר בתפילה לזיווג הגון.

"אני מגיע לכאן כשליח לאברך קרית-ספרי", מספר לי ד', צפתי שיורד בגרם המדרגות הארוך המוביל לחלקה המדוברת. "הוא סיפר לי על מכרים שראו ישועות עצומות. ישועות עצומות", הוא שב ואומר בהתלהבות של ממש. "היה אחד שהגיע לקבר במיוחד ממודיעין עילית וחזר בשעה 15:00 בצהרים לביתו. הוא מספר שלאחר תקופה קצרה שתי בנותיו התארסו בנקל". אחרים יודעים לספר על גל שוטף של טלפונים המבקשים לשכור את הדירה בשבת כזו – שבת נדירה במהלך השנה המכונה בפי הצפתיים "שבת רבי לייב".

המונים מכל רחבי הארץ נראים כאן. חלק מהם מגיעים יחד עם המזוודות למקום. סיפור הסגולה הפלאית של התפילה על קברו של רבי לייב בעל הייסורים בערב ראש חודש שחל בערב שבת לאחר חצות כבר עשתה לה כנפיים. המציאות בשטח תעיד: כל מספר אבנים סלעיות מהווים מקום ישיבה מאולתר למתפללי התהילים. סביבת הקבר עצמה עמוסת-אדם. חלק מן המתפללים, אגב, מוצאים מחסה מפני הגשם מתחת למתקן המיוחד שהוצב ליד קברו של בעל הייסורים. ואם דיברנו על גשם, יש גם יהודי טוב שעובר בין המתפללים ומציע כוסות מים מזוקקים לשתייה.

עיני 'קולטת' מכר משכבר-הימים, ישראל שמו. הוא היום תושב נווה-יעקב הירושלמית והוא כעת כאן. "הגעתי למירון לשבת כדי לחגוג את ה'חלאקה' לבני הרך", הוא יספר לי לאחר מכן, "ואבי הציע לי 'לקפוץ' לציון רבי לייב להתפלל קצת, כי זה זמן מסוגל. בדיוק הגעתי בשעת חצות, אמרתי כמה פרקי תהילים והלכתי לדרכי".

האיש אינו יודע מה המקור לסגולת הזמן והמקום. הלא רק עתה התוודע לה מאביו. אבל הוא כן מבקש להעביר מסר. "אני חושב שהנקודה היא פשוטה: כשהאדם 'מקדיש' מזמנו להקב"ה ואומר את כל התהילים – גם הקב"ה כביכול 'מקדיש' לו יותר מן המגיע לו ומביא לו את הישועה המיוחלת".

הסגולה הפלאית – כאמור – סתומה וחתומה. לא ידוע מאין מקורה. בדיוק כמו דמותו של רבי לייב שגם-היא אפופת מסתורין. עם זאת, ד"ר יצחק אלפסי, מחוקרי החסידות הנודעים, משוכנע שהמקור לסגולה זו של עלייה לקברו של רבי לייב יסודה הוא ב'בית ישראל', שאמר למקורביו שראוי לעלות על קברו של רבי לייב.

הפרטים שמצאנו על רבי לייב בעל הייסורים מקורם בספר מאת הרב שלום דובער לוין: רבי לייב יחד עם ר' שמעון שמרלינג היה בין מייסדי הישוב בחברון ונקרא 'ר' ליבלי מחברון' וגם 'ר' ליב בעל יסורין'. האיש הזה היה גדול בתורה וירא אלקים מרבים, ובסוף ימיו נסע לעיה"ק צפת ונפטר שם זקן ושבע ימים, וציווה לפני מותו שכל מי שתהיה לו עת צרה ר"ל, ישתטח על קברו ויעזרוהו וכן עושים עד היום".

בספרו 'אנציקלופדיה לחסידות' מקדיש חוקר החסידות הבכיר ד"ר יצחק אלפסי, מספר מילים על רבי לייב בעל הייסורים: "נפטר בט"ו בחשוון, תקצ"ז והיה מגדולי תלמידיו של רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה'תניא', בו פגש בעת ביקורו במוהילוב. חסידי חב"ד מרבים לדבר על גדלותו של רבי לייב, וכשביקשו בני טערקיש-מוהילוב מרבי שלמה זלמן מלאדי שימנה את רבי לייב למנהיג העדה בסביבתם, סירב רבי שלמה זלמן משום שמנהיג צריך לדעת גם בעניינים גשמיים, ואילו רבי לייב מופשט לגמרי מענייני העולם הזה ותאוותיו. בזקנה מופלגת עבר לצפת ובה נסתלק, לפני פטירתו אמר שמי שתהיה לו צרה יעלה על קברו. אף שקברו נמצא מרוחק מהחלקות העתיקות המיוחסות של צפת, עולים רבים על קברו. על הקבר אין כל שבח ורק נאמר בו פה נטמן הרב רבי לייב מחברון בעל הייסורים".

לאף לא אחד מן החוקרים אין אפילו בדל מידע מדוע דבק בשמו של רבי לייב הכינוי 'בעל הייסורים'. אבל עובדה היא שרבים מבעלי הייסורים כיום, מגיעים דווקא לקברו של רבי לייב, במקום הם מרגישים שיוכל הוא להשתתף בצרתם ומועקתם ולהעתיר אצל הבורא למענם.

הרב אליעזר לזר מצפת, העוסק בהנצחת זכרו הטהור של רבי לייב בעל ייסורים, נכנס פעם למעונו של רבן של ישראל מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כדי לבקש את ברכתו, ושאל את מרן שליט"א מדוע נוהג לשגר גבאי צדקה לצפת והאם יש בה דבר-מה מיוחד. אמר מרן שליט"א: "בצפת יש ברכה מיוחדת, כי ה'בית יוסף' קבור שם".

(מתוך מאמרו של הרב אברהם ישראל פרידמן, מגזין 'במה' ט"ו בחשוון תש"פ)