שמעון טיקוצקי
שבוע שלם כבר עבר על מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצוק"ל בעיר בולטימור שבארה"ב. בשבת התקבצו רבים רבים מיהודי העיר לבית המדרש הגדול לשמוע את דרשתו, התלהבו ואף מחאו כפים. אך בכל זאת, לא הרי בולטימור כהרי ניו יורק. קשיחותם של הגבירים המקומיים העכירה רבות במהלך השבוע האחרון את רוחו של הרב דפיוטרקוב, הבונה כעת את מבצר התורה ישיבת חכמי לובלין מתוך מאמצים מרובים, ורק הודות לביטחונו המוצק ולימוד התורה שהתעסק בו בזמן הפנוי, החזיק מעמד.
כעת ישב הרב בחדרו מתעמק בתלמודו, כאשר לפתע מצלצל הפעמון. הרב שהתנער מהגמרא ופתח את הדלת, גילה מאחריה דוור שבידיו מכתב מניו יורק. שב הרב לתלמודו, ורק לאחר שעות רבות פתח את המכתב. השולח – הרב דוד פרנקל רב בית הכנסת דוקלער 'מגן אברהם' בניו יורק – ביקשו, כי היות וימי הפסח מתקרבים והוא אחראי לכשרותה של מאפיית מצות ידועה, יואיל נא הרב בטובו לבקר את המאפיה ולבדוק אם כשרה היא כדת וכדין, ותמורת ההכשר תהיה תרומה לישיבה.
ראה הרב את המכתב והתמלא שמחה גדולה, שכן התרומה החשובה אותה בוודאי יקבל מבעלי המאפיה יכולה לחסוך לו טרחה מרובה והתדפקויות רבות על דלתות גבירים. ברם מששב ועיין במכתב חשכו עיניו. בקריאה החפוזה הראשונה סבר לכתחילה שהרב פרנקל הנו אחראי לכשרותה של מאפייה בה אופים מצות יד שמורה, אך כעת עם הקריאה השניה מבחין הוא שהמדובר הוא במצות מכונה, ובכלל לא שמורה, והרב פרנקל מבקש ממנו הכשר על אותן מצות.
נסערו הרגשות בלבו של הרב. ברי היה לו כעת כי אינו עומד להעניק את ההכשר לבית חרושת זה, הלא אין מנהגו ומנהג אבותיו בפולין לאכול מצות מכונה, והן בבחינת בל יראה ובל ימצא, ואיך יוכל הוא, במעמדו כרבה של פיוטרקוב, שלדבריו נשמעים אלפים, לבוא ולהכשיר מצות מכונה?
תפוס שרעפים טייל הרב אנה ואנה בחדרו, המכתב עדיין בידיו. מחד, אם ייתן את ההכשר המבוקש תינתן תרומה לישיבה ועוד נדבך יתווסף בה בשעה אחת קודם, ובחורי ישראל המצפים בכיליון עיניים לפתיחתה יוכלו להיכנס בשעריה כבר בקרוב. ברם, עדיף לו לוותר על תרומה ואפילו במחיר התשת כוחותיו בסיבובים בבתי הגבירים, ולא ייכשל יהודי אחד בפולין במצות מכונה בגינו. כי אף אם אמנם פוסקים רבים מכשירים מצות אלו, אך הוא, כרב ומורה דרך בפולין שקיבלה על עצמה את האיסור, אסור לו להכשירן. שהרי אמריקה זו, כל דבר קטן כגדול תלוי ב'ביזנס', וגם מהכשרו יעשו ביזנס, יפרסמו את תמונתו בעיתונות הרחבה, ייתנו פומבי ויעשו עסק גדול מהופעתו בבית החרושת של מצות המכונה, לפי הנוסח האמריקאי הידוע… אם בארזים נפלה שלהבת – אם הרב מפיוטרקוב מתיר מצות מכונה, מה יאמרו יהודים תמימים שכל ימיהם הקפידו על מצות יד, הוזילו דמים יקרים שחסכו מפיהם כל השנה אך ורק כדי לזכות לכזית מצה שמורה משעת קצירה אפויה ביד כדרך שאכלו אבותינו בארעא דמצרים? מה יאמרו הם עתה?
הוציא אפוא הרב את עטו מכיסו וחשב להשיב את תשובתו השלילית אל הרב פרנקל. אלא שלפתע חלפה במוחו עובדה שאירעה להגאון רבי יעקב לוברבוים זצוק"ל בעל 'חוות דעת' ורבה של ליסא.
*
שני בעלי דינים התדיינו לפני ה'חוות דעת' בדין תורה סבוך. הנדון היה נוגע לבית מסחר גדול של שני שותפים, שכל אחד דרש מחברו סכום עצום. לילות רבים גזלו כבר הדיונים על כך בבית הרב אב"ד דליסא. והנה יום אחד לפני פתיחת הדיון נכנס אל הרב אחד השותפים והחל מגבב דיבורים על גבי דיבורים, עד שרמז בעקיפין שמוכן הוא לשלם סכום הגון בתנאי שהרב יזכהו בדין…
חכך ה'חוות דעת' בדעתו רגעים מספר כדת מה לעשות עם מחוצף זה. לאחר מכן ענהו בפירוש: אני מוכן לזכותך, אך זאת רק אם תיתן לי בשכרי מאתיים אדומים! לא שיער בעל הדין שכה מהר תיענה בקשתו, אולם עמד על המקח ולא הסכים אלא למחצית הסכום. רק מאה אדומים ביכולתו לתת.
קם הרב מליסא ואמר בפסקנות: "תיתן כדרישתי – תזכה, ולא, יתנהל הדין תורה כדרכו". הלה עמד כהמום. האמנם שמעו אוזניו נכונה? האמנם הצליח להניע את הרב מליסא ליטול שוחד? ברם במהרה עוררו ה'חוות דעת' מתדהמתו, כשהוא דורש לדעת אם כבר החליט. והוא השיב כי יתיישב בדעתו במהרה.
יצוא יצא בעל הדין מביתו של הרב ומיהר לביתו, שם סיפר לאשתו את הפרשה כולה, וזו הרעימה בקולה על טיפשותו: "וכי לא כדאי לך להפסיד מאתיים אדומים תמורת עשרת אלפים כשתצא זכאי?" וכך למחרת חזר בעל הדין לרב מליסא ובידו כל הסכום. "הנה, רבי", הניח את הכסף על השולחן, כשהוא אינו מצפה לתגובתו הסוערת של ה'חוות דעת'.
"מה תחשוב, עוכר ישראל, וכי לשחדני תרצה? בן בליעל!"… והרב המשיך בסערה מתגברת: "רחמנא ליצלן, איך אפשר שיהודי ייתן שוחד?!"… ובעוד בעל הדין עומד רוטט כולו אבוד עשתונות, הורהו רבה של ליסא לעזוב את ביתו במהירות, והלה ברח כל עוד נשמתו בו.
נרגש ונסער לא התאפק בעל הדין וסיפר את כל הסיפור ליריבו-שותפו, כשהוא מבקש ממנו שיברר אצל הרב מה סבר לכתחילה ולבסוף.
השותף אכן נכנס אל הרב וביקש לעמוד על הדברים, והרב מליסא השיבו בנחת: תורתנו הקדושה מצווה 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. תמיד עובד אני על אהבת ה' בכל לבי ובכל נפשי, אך 'ובכל מאדך' שפירשוהו חז"ל אפילו הוא נוטל את ממונך, לא יכולתי לקיים עד היום, וכל ימי חתרתי לכך מתי תבוא לידי מצות 'ובכל מאודך' ואקיימנה. והנה אתמול כשבא אלי שותפך נזדמנה מצווה זו לידי. אמרתי לנפשי, אם כבר באה המצווה לידי לא אחמיצנה. זו אפוא הסיבה בשלה ביקשתי ממנו מאתיים אדומים, כדי שאוכל לקיים 'ואהבת את ה' אלקיך ובכל מאודך' מתוך מסירות נפש על סכום גדול.
*
מתוך שנזכר הרב מפיוטרקוב בעובדה זו, ניגש מיד אל הטלפון וחייג את מספרו של שאר בשרו ר' מנדל שפירא מברוקלין. משנשמע קולו של ר' מנדל על הקו, סיפר לו הרב על המכתב מהרב פרנקל בדבר הכשר על בית חרושת למצות, וסיים: "דע לך ר' מנדל, שלא באתי לאמריקה לאישור הכשרים, אך בכל זאת מוכן אני לבוא לניו יורק בשבוע הבא אי"ה לשם כך, אך תנאי קודם למעשה – הודע לרב פרנקל כי על התרומה לישיבה להיות לפחות אלף דולר!" (סכום עתק לפני כשמונים שנה).
ר' מנדל שפירא התקשר מיד עם הרב פרנקל והודיע לו את דבריו של מרן הגאון רבי מאיר שפירא. אלא שהרב פרנקל לא האמין למשמע אוזניו, הכיצד ייתכן לבקש סכום שכזה? ברם לעמוד על המקח לא יכול היה, שכן מרן הגר"מ לא היה זמין למשא ומתן בעניין, ולפיכך פנה תיכף ומיד אל בעלי בית החרושת ושכנעם כי אכן כדאי להשקיע גם סכום אדיר שכזה ובלבד שהכשרו של הגאון המפורסם מפולין יתנוסס על חבילות המצות היוצאות את מפעלם.
אלו נטו להסכים לדבריו ההגיוניים, ועוד קודם שעלה השחר השיב הרב פרנקל לר' מנדל שפירא תשובה חיובית, כשהוא מבקשו להודיע זאת למרן הגאון רבי מאיר שפירא בהקדם האפשרי. ואכן תיכף ומיד התיישב ר' מנדל וערך מכתב בהול בעניין אל מרן הגר"מ.
*
הרב היה מעיין בדף היומי שעה שהפעמון צלצל בחדרו והדוור מסר את המכתב. משקרא את הכתוב בו לא היה גבול לרגשותיו הגואים, ורגליו נשאוהו לריקוד לכבודה של מצווה, מצוות 'ובכל מאודך' המתקיימת בהידור רב עד מסירות נפש של ממש…
(המבשר תורני לך לך תשע"ב)