איתא מהרה"ק ה'בית אהרן' זי"ע (קנו.) "וכשם שבימים הנוראים המקורות נפתחין על־ידי היראה, כן בימים אלו (בסוכות) המקורות של רחמים וחסדים פתוחים על־ידי אהבה והשמחה בזמן שמחתנו".
ובשל"ה הק' (סוכה נר מצוה סוף אות ט') מביא לשון הזוה"ק (ח"ג קג:) "בעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין, באושפיזין אלין דשריין עמיה".
אושפיזין – ענין צדקה וחסד בימים אלה
הזמן גרמא להרבות בצדקה וחסד, אם בצדקת ממון, אם בצדקת הוויתור – תן לו משלך. וכן הוא ב'שערי תשובה' (אורח חיים תרכה) בשם הספר 'אור צדיקים' להר"מ פאפר"ש זצ"ל, "יש להרבות בצדקה ערב סוכות, ומוה"ר חיים ויטאן זצ"ל היה מחלק הקופה לעניים ערב סוכות". וכתב ב'יסוד ושורש העבודה' (פי"ב) "הנה, זה היום של ערב סוכות, הרי הוא בכי ייתן איש אשר ידבנו לעשות צדקה כי רבתה היא מאוד ביום בזה, וגם הוא זמן אסיפה לאסוף הביתה על כל ימי החג להזמין ולארח עניים מהוגנים בני תורה על שולחנו, והם חלק הז' אושפיזין קדישין".
ומה גדולה מעלת הצדקה, וכמעשה שהובא בגמרא (שבת קנו:) פעם ישב שמואל עם איש נכרי 'חוזה בכוכבים' ובמזלות ו'אבלט' שמו, ולפניהם עברו קבוצת אנשים בדרכם לקצוץ קנים הגדלים על האגם. הראה אבלט לשמואל על אחד מבני החבורה ויאמר: "זה האיש הולך על האגם ולא יזכה לשוב אל ביתו, כי יבוא נחש וימיתהו". נענה שמואל ואמר לו: "אם הלה יהודי הוא, מובטחני שיילך וישוב בשלום". ואכן, לאחר זמן ראו כי כל בני החבורה – והיהודי בתוכם שבים בשלום. ניגש אליו אבלט וביקש הימנו את שקו שעל כתפו, פתחו ומצא בו נחש חצוי לשניים נתון בין שני קני סוף.
עתה שאלו שמואל ליהודי: "איזה מעשה טוב עשית", השיבו האיש: "דרכנו בכל יום להתחלק בינינו את לחמנו – כשאחד עובר עם שק ואוסף מכל אחד את לחמו שהביא עמו, ולאחר מכן מתחלקים כולם בשווה. והנה, היום ראיתי שאחד מבני החבורה לא הביא עמו פת לחם והבנתי שגדלה עניותו עד כדי פת לחם. על כן אמרתי, שהיום ברצוני לאסוף מכולם את הלחם ולחלקו, ומשעברתי ליד זה האיש נתעכבתי כמו שהוא נותן לחם ככל בני החבורה ובאמת אנוכי שמתי מחלקי גם עבורו… לאחר מכן חילקתי לכולם ובזה הרוויח הלה לחם לאכול בלי בושה כלל וכלל".
נענה שמואל ואמר: "אכן, מצוות צדקה זאת הצילה אותך מארס הנחש". ודרש "וצדקה תציל ממוות – ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה", שבכוח מצוות הצדקה להציל את האדם מכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא עליו, ואף מן המיתה שנגזרה עליו וקרובה אליו.
***
בעלי הרמז רמזו מדברי חז"ל (עבודה זרה ג.) שלעתיד לבוא יאמר הקדוש ברוך הוא לאומות העולם "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא". ומדוע עושים סוכתם בראש גגם דווקא? אלא היינו טעמא, כדי שלא יוכלו העניים להגיע לשם, אבל בני ישראל מידה אחרת יש להם ועושים סוכותיהם בחצרותיהם (שבדרך־כלל הוא מקום גלוי ופתוח לכל) כדי שכל דכפין ייתי וייכול כדי שבעו.
וכמו שמפורסם על הרה"ק ה'דברי חיים' זי"ע, שפיזר ונתן לאביונים סכומים עצומים בערב סוכות; ואף שבכל השנה היה מרבה לתת מתנות גדולות לצדקה, ביותר היה מפזר כסף רב בימים אלה לאין שיעור. וכבר אמר בקדושתו, שאין לך 'נוי סוכה' יותר מן הצדקה שמחלקים בערב סוכות.
בימים שבין יום הכיפורים לסוכות ישב הגה"צ גאב"ד טעפליק זצ"ל במעונו אשר בירושלים עיה"ק, והשיב לשואליו דבר בכשרות ארבעת המינים. באחד הימים נודע לו על כמה משפחות עניות שאין להן מעות עבור צרכי החג, ומאז ביקש מכל מי שבא למעונו שייתן מנדבת לבו עבור העניים. בין הבאים היה איש אחד שהתנצל לפניו, שגם מצבו דחוק מאוד ועדיין לא השיג כסף כדי לקנות ארבעה מינים, ואיך יוכל לתת לאחרים כאשר אין לו כדי סיפוקו והלוא חייך קודמין… נענה הגה"צ מטעפליק ואמר: "אם מחסורך הוא רק 'ארבעת המינים' עדיין עליך לפזר מממונך לעניים, כי ארבעת המינים תוכל ליטול משל אחרים במתנה על־מנת להחזיר; אבל, לאותה משפחה ענייה שלא יהיו דגים ובשר לחג, ובדחקם יוזילו דמעה אחת מחמת מצבם הדל, אזי עלולה דמעה זו לעורר קטרוגים נוראים בשמי מרומים חס וחלילה, ויצטרכו להרבה רחמים וחסדים כדי להמתיק את הקטרוג…".
ואכן, נאים הדברים למי שאמרם, כי בדידיה הווה עובדא, שביקש פעם ביום ראשון של סוכות מאחד המתפללים עמו שיייתן לו את הארבעה מינים במתנה על־מנת להחזיר כדי שיכול לצאת בהם ידי חובתו. לאחר בירור הדבר נתברר, שבערב סוכות היה לו אתרוג מהודר ביותר, אך אז הגיע לאזנו קול יללה הבוקע ועולה מביתה של שכנתו הקרובה אליו, ומשדפק על דלת ביתם לשמוע מה קרה נודע לו שהילד הקטן הפיל בטעות את האתרוג של אביו חורגו, והאם ובנה חוששים מאוד מתגובת האב שבוודאי יתרגז עליו ויענישו עונש חמור. ויהי כשמוע הגה"צ מטעפליק את צרתה חזר לביתו ונטל את האתרוג שלו והושיטו להם, כשהוא מורה להם להודיע לאביהם, שהרב ביקר בביתם וראה את האתרוג שלו וקבע שאינו ראוי לברכה, על כן מסר לו אתרוג אחר כדי שיוכל לצאת ידי חובתו למהדרין. ועל כגון זה נאמר "אתרוג כנגד הלב", כי ביותר חפץ הקדוש ברוך הוא בלב טהור, ומידות טובות כאלו עולות עשרת מונים מנטילת לולב ואתרוג נקי ומהודר ללא כתמים.
הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז זי"ע היה חוסך במשך כל השנה פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לקנות אתרוג מהודר. פעם אחת בדרכו לקנות את ה'אתרוג' פגש ביהודי פשוט הבוכה מאין הפוגות, וכה היו דבריו: "הנה, לפרנסתי הנני משמש כ'בעל עגלה' המעביר חפצים וחבילות ממקום למקום, ועתה מת עלי ה'סוס' בפתע פתאום ונשבר מטה לחמי"… בירר הרה"ק לכמה מעות הוא צריך כדי לקנות סוס חדש, ונקב הכפרי בסכום גדול העולה כמעט כאותו הסכום שהכין עבור האתרוג. ללא אומר ודברים הוציא את כל צרור כספו מכיסו והושיטו לידי האיש, ובפרוטות שנשארו לו קנה אתרוג כשר בדיעבד, ובשמחה רבה הלך לביתו כשהוא מספר בהתרגשות לבני משפחתו: "כולם יברכו ביום טוב על אתרוג מהודר ואילו אנחנו נברך על סוס מהודר…".
כאותו מעשה היה גם אצל השרף רבי אורי מסטרליסק זי"ע, ובחג הסוכות שחרית התפלל ה'שרף' אצל הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע, והרגיש הרבי ר' אלימלך שריח גן עדן נודף מהאתרוג שלו וניגש אליו ושאלו איך זכה לכך? בלית ברירה סיפר את כל אותו המאורע, והסכים עמו הרבי ר' אלימלך, שמחמת מצוה גדולה זו זכה שגם אתרוג שאינו כשר כי אם בדיעבד יריח בריח של גן עדן.
סיפור נפלא שמעתי מפי בעלי המעשה, שאפשר ללמוד ממנו מעלת הוותרנות המצלת ממיתה משונה. ומעשה שהיה כך היה: אחד מיקירי קרתא דשופריא מיושבי ירושלים של מעלה, איש מכובד ובעל משפחה ברוכת ילדים, שכאשר גדלו הילדים לא היה להם מספיק מקום לשבת בסוכה הקטנה שבנה מדי שנה על מרפסת ביתם, לכן החליטו הילדים לבנות סוכה רחבת ידיים למטה בחצר. וממחשבה למעשה – קנו דפנות לסוכה במידות מדויקות כדי צרכם, ובמשך שעות טרחו ועמלו בעבודת הקודש לבנות את הסוכה על הצד היותר טוב. וכאשר הכל על מקומו עמד בשלום, דפק אחד השכנים על דלת ביתם והודיע להם שחלק מן הסוכה נבנה בשטח שבו הוא מחנה את רכבו ולכן הוא דורש שיסלקו את הסוכה ויבנוה במקום אחר. שמעו אלה את בקשתו וניסו להסביר לו את גודל היגיעה שכבר טרחו בבניינה, ועל כן יוותר נא ויניח להעמיד שם את הסוכה למשך שמונת ימי החג… אך הלה אטם אוזניו משמוע, והודיע נחרצות שאדם אוסר את שלו והוא אינו מרשה להם לבנות את הסוכה בשום פנים ואופן.
כאשר קיבלו הבנים את הבשורה הלא טובה התחילו לכעוס על השכן שיש בו מידת סדום, וכי מה אכפת לו להחנות את רכבו במשך שמונת ימי החג במקום אחר, וגם טרחו להוכיח שאותו מקום אינו שייך לו מדינא על־פי כללי דחושן משפט ולכל השכנים חלק במקום זה, וכיוצא באמתלאות אלו ניסו לשכנע את אביהם שלא ישגיח בדברי השכן הרע. אולם האב שצדיק היה הגיד לבניו בשפה ברורה, שבשום אופן לא יישב בסוכה הגורמת צער ועוגמת נפש ליהודי, ואם ברצונם שיאכל שם את סעודות החג עליהם לסתור את הסוכה ולהעבירה למקום אחר. בלית ברירה טרחו הילדים פעם שניה, ובנו שוב את הסוכה לשביעות רצונו של השכן.
במוצאי יו"ט ראשון של סוכות באמצע הלילה נשמעו לפתע חבטות עזות מחוץ לסוכתם ששכנה למטה בחצר. מתוך בהלה קמו כולם משנתם והנה המה רואים שלוש אבנים ירושלמיות גדולות שנפלו מקומה גבוהה של הבנין אל המקום שהחנה שם השכן את רכבו אשר נופץ לרסיסי רסיסים מן האבנים, ואלמלא היו מעבירים את הסוכה למקום האחר והיו ישנים באותו מקום היתה סכנה גדולה נשקפת לחייהם, וספק גדול אם היו יוצאים משם חיים וקיימים… הרי שעל־ידי שהעביר על מידותיו לפנים משורת הדין ניצלו בניו ממיתה לחיים.
שמעו נא למעשה נורא שאירע בשנה שעברה (תשע"ח) בעיר התורה בני ברק (מחמת צנעת הפרט לא נפרט איזה הרחוב בו אירע המעשה): בבנין בן ארבע קומות רצה שכן מהקומה הרביעית לבנות 'מרפסת' מביתו כדי שיכול יהיה לקיים שם מצוות סוכה הנצרכת להיבנות תחת כיפת השמים. אך כל השכנים מתחתיו התנגדו לכך בכל תוקף, באומרם ששם מקום סוכתם וסוכתו תפסול את סוכותיהם. בלית ברירה החליט השכן מהקומה הרביעית לבנות סוכתו בחצר הבנין – מה שיגרום לטרחה יתירה וגדולה, כי על כל חסרון כף או צלחת, כסא או ספר יצטרכו לטפס ולעלות ארבע קומות ושוב לרדת אותן וחוזר חלילה. ויהי כי כן נכמרו רחמיו של אחד השכנים בקומה הראשונה, ויתר משלו ובא לומר לשכן מהקומה הרביעית – הוצא נא מרפסת מעל המקום אשר הייתי בונה עד היום את הסוכה ואת סוכתי אבנה מצדו השני של הבנין, וליהודים היתה אורה ושמחה… והנה, כידוע, בעיצומן של ימי חול המועד (תשע"ח) פרצו רוחות סערה בכל ארה"ק, גם על בני ביתו לא פסחה, וכאן אירע הנס הגדול שהציל נפשות מבני ישראל, כי באותה שעה נפל 'גג' גדול וכבד תלוי (המכסה בכל השנה את המרפסת, ובסוכות עומד תלוי כלפי חוץ) מהקומה השלישית היישר לאותו המקום שהיה השכן מלמטה בונה בכל שנה את סוכתו ובהאי שתא העבירה לצד אחר… נמצאנו למדים, כי פעמים נראה שאיש פלוני היטיב לרעהו, והוא לא ידע שבאמת אינו אלא מיטיב לעצמו ולא גרם טובה וברכה אלא לעצמו.
וידוע כי רמז נפלא מצינו ב'ארבעת המינים' להורות כי לא יידח ממנו נידח, לכל איש מישראל יש תקוה טובה, ובתנאי שיתחבר עם הצדיקים והישרים. וכך אמרו חז"ל (ויקרא רבה ל, יב) שארבעה מינים שנוטלים בחג הסוכות הם כנגד ארבע מדרגות באנשים – 'אתרוג' יש בו טעם וריח, 'לולב' יש בו טעם (שהוא מעצי דקל שגדלים עליהם תמרים) אך אין בו ריח, 'הדסים' יש בהם ריח אך אין בהם טעם, ואילו 'ערבות' אין בהן לא טעם ולא ריח. כיוצא בזה יש בין בני ישראל מלאים בתורה ומצוות, בתורה בלי מצוות, במצוות בלי תורה, וגם אלה שאין בהם לא תורה ולא מצוות.
וכך אמרה תורה לאגד יחדיו את כל ארבעת המינים יחדיו, ויבואו אלה ויכפרו על אלה. וכיוצא בזה, בבני ישראל כאשר הם באחדות ואגודה אחת משלימים הם זה את זה.
מספרים, שבימי הקומוניסטים ברוסיה אסרו על היהודים לקיים תורה ומצוות, והיו רבים העוסקים בתורה ומצוות בסתר במסירות נפש ממש, ובאחד המרתפים הייתה חבורה של תלמידי חכמים שלמדו תורה בצוותא חדא, ובדרך קבע הצטרף אליהם עוד יהודי עם הארץ שלא הבין כלל את הנלמד; וכיון שהיו יושבים בחדר קטן וצפוף היו כמה מן המשתתפים שרצו לבקש ממנו שיפסיק לבוא לשיעורי התורה, שהרי בלאו הכי אינו מבין כלום והוא רק גורם דוחק במקום. פעם שאלוהו בדרך כבוד: "על מה ולמה יושב מר עמנו, הרי אינך מבין מאומה?!"… נענה האיש וסיפר להם, שפעם ישב בבית המזיגה כדי ללגום מעט יין ישן ובשולחן הסמוך אליו ישבו כמה מורדים בשלטון שטיכסו מזימות ועצות למרוד בשלטון, ונודע הדבר למלכות, וכאשר ישבו שם כולם בצוותא התנפלו עליהם חיילים והתחילו להכות בהם מכות נמרצות, "וכיון שגם אני הייתי בקרבת מקום הצליפו גם בי מכות אכזריות, ואף שצעקתי לעברם שאין אני נמנה ביניהם כלל, השיבו ואמרו לי: 'אם ישבת עמהם הרי אתה כמותם ממש', ומהם למדתי שעל־ידי הישיבה וההשתתפות בשיעורי תורה זוכים לשכר הרבה, כי אם אותם רשעים הבינו שהיושב סמוך ונראה למורדים הרי דינו כדינם וחלקו עמהם, קל וחומר במידה טובה שהיא מרובה, שעל־ידי הישיבה בשיעורי תורה בסמיכות לתלמידי חכמים, ויקשב ה' וישמע, שבוודאי לא יגרע חלקי בעלמא דאתי".
ומעתה, אף מי שאינו מוצא טעם בשיעור והוא נרדם ועייף וכדומה, אל ישתמט מן הציבור אלא ישכים ויעריב לבית המדרש; וכדוגמת הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, אך כל זמן שהיא אגודה עם שאר המינים מנשקים אותה ומחבבים אותה בחיבוב מצוה.
ומהאי טעמא צריך להשגיח מאוד להתחבר עם יראי שמים, והם יוכלו לסייע בעדו בעבודת ה'. הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגאר זצ"ל, אב"ד דק"ק 'חוג חתם סופר', היה אומר בשם הגה"ק ה'חתם סופר' זי"ע, דהנה הערבה אין בה לא טעם ולא ריח ובכל זאת נוטלים אותה בחביבות יחד עם שאר המינים, ומנענעים אותה בסילודין; אולם בהושענא רבה כאשר הערבה יוצאת מן הקבוצה, ולא עוד אלא שהיא מתחברת עם עוד רבות דוגמתה שאין בהן לא טעם ולא ריח, אזי מיד חובטים את כולן, כי אסור להתקרב לחבורה של רשעים.
כיוצא בזה מספרים על בן בלייעל, שכאשר הוכיחו הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע על עוונותיו, השיב בעזות מצח: "הרי הרבי הוא בבחינת האתרוג שיש בו טעם וריח, ואילו אני הריני כערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, אף סוף סוף הא בלא הא לא סגיא, ואם ייטול איש אתרוג מהודר שבמהודרים מבלי שיצרף ביניהם את הערבה לא יקיים ידי חובתו לעולם; אם כן, מה בין ביני לבין רבינו, הלא שנינו זקוקים זה לזה, וכל אחד בפני עצמו אינו שווה כלום". השיב לו הרה"ק מפרמישלאן כאיוולתו: "החילוק פשוט מאוד, הן אמת שבווודאי לכתחילה ראו שייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך שמו בלבב שלם, אולם כאשר הרשע מוציא עצמו מן הכלל ומתחבר עם חברים כמותו אזי נוטלים את כל בדי הערבות בצוותא חדא וחובטים אותן בקרקע עד אשר ייצא נפשן…,.
ענין נפלא בזה אמר הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע (שיחות ה'חפץ חיים', מכתבי הרב הגדול ר' אברהם אב אקאסאווסקי אב"ד ביאנאוו, עמ' קלג) וזה לשונו: "שמעתי מפי הקדוש בענין הארבע מינים, זה טעם וריח, וזה טעם ולא ריח, וזה ריח ולא טעם וזה לא טעם ולא ריח, יבואו אלו ויכפרו על אלו וכמאמרם על הכתוב (עמוס ט, ו) 'ואגודתו על ארץ וכו". וכה אמר: האתרוג אשר הוא במדרגה הכי גבוהה, נתלמיד חכם, גם הוא צריך להיות אגוד לשאר המינים. אבל השלושה מינים קשורים ביחד תמיד כל היום, אבל האתרוג מתדבק להם בשעת עשיית המצוה ואח"כ הוא שב למקומו והענין נפלא עד מאד", עד כאן לשונו. ולמדנו כאן, כי הרבה יש להיזהר להדבק רק בחברים טובים, וזה האתרוג – השמור, ייזהר עצמו ביתר שאת להימצא רק בסביבת 'אתרוגים' (ואף מי שאינו בדרגת 'אתרוג' ייזהר מהפחותים ממנו).
(קטעים מלוקטים מתוך 'באר הפרשה' סוכות תשע"ט)