הפרוכת
בפרברי ברוקלין שכן לו בית הכנסת ’תורת ישראל‘ שומם מתמיד. בבית הכנסת התפללו בעבר מתיישבים שהיגרו לאמריקה במאה הקודמת. עם הזמן הם נפטרו, ובניהם עברו להתגורר במקומות אחרים ברחבי המדינה או עלו לארץ ישראל, ובשל העדר תחזוקה שוטפת ומתפללים נסגר בית הכנסת על מנעול ובריח.
לאחר מספר שנים הגיע לאזור הרב אלכסנדר רובין. הוא שמע על בית הכנסת שעמד שומם במשך שנים, והחליט לקחת את העניינים לידיים ולהפיח רוח חיים בקהילה היהודית שעוד נותרה במקום. הוא היה נחוש לפתוח מחדש את בית הכנסת עבור המתפללים.
כאשר השיג הרב רובין את מפתחות בית הכנסת וראה אותו לראשונה, לא היה מופתע. הוא ידע שעליו להשקיע עוד הרבה כסף במקום עד שיוכל להכשיר אותו לתפילות. ה‘מטרה‘ מבחינתו הייתה, לקיים בבית הכנסת תפילה ראשונה כבר בליל פורים שיחול בעוד שבועיים. בעלי המקצוע עבדו בסיוד הקירות, בצביעה, ובתיקון הספסלים הישנים והקירות הדולפים ועמדו לסיים כעבור מספר ימים את המלאכה.
לאחר שבוע התחוללה סופת שלגים רצינית ברחבי ניו יורק והפועלים לא יכלו להתייצב לעבודה. בסיום הסופה הגיע הרב לבית הכנסת, והבחין שאחד מלוחות העץ של ארון הקודש הישן קרס כתוצאה מחלון אחד שלא היה סגור כראוי. חור גדול ומכוער נפער במרכז הארון. אילו הייתה לו פרוכת ראויה כדי לכסות בה את הארון, הוא היה מצליח לכסות את החור עד שהארון יתוקן. אבל הפרוכת הקיימת התפוררה במשך השנים. הרב ניקה את הלכלוך מהרצפה והתלבט האם לדחות את תפילת הפתיחה שתכנן לליל פורים, עד שיצליח לסיים להכין את בית הכנסת כראוי.
בדרכו הביתה, הבחין ברוכל מקומי שישב על דוכן בפאתי הרחוב ומכר כלים ומוצרי בית. את תשומת ליבו משכה מפת שולחן גדולה בצבע שנהב רקומה בעבודת יד עם צבעי תכלת וטורקיז בגוונים מרהיבים. ’מגן דוד‘ גדול היה רקום במרכזה, והיא הייתה בדיוק בגודל הנדרש כדי לכסות את ארון הקודש. הוא קנה אותה, וחזר על עקבותיו כדי לתלות אותה בבית הכנסת.
כשיצא, הבחין באישה יהודייה מבוגרת שמיהרה כשסלים בידה. לפתע היא החליקה והסלים התפזרו לכל עבר, הרב ניגש לסייע לה ולאסוף את כל המוצרים לאחר מכן הציג את עצמו ואמר: "גברת, אני רבאיי אלכסנדר רובין, הרב של בית הכנסת ’תורת ישראל‘. אני שמח לבשר לך ששיפצנו את בית הכנסת ’תורת ישראל‘ ובעזרת הא-ל אנחנו נפתח אותו מחרתיים לתפילת חג הפורים ולקריאת המגילה…".
"וואו, תודה רבה לכם!" התרגשה האשה. "אני יחסית חדשה כאן באזור, אבל שמעתי שבית הכנסת הזה היה סגור למעלה מארבעים שנה! האם אתם צריכים משהו לבית הכנסת? – תרומה? בימה לחזן? אולי פרוכת? אני תופרת במקצועי והייתי רוצה לתפור עבורכם פרוכת לעילוי נשמת יקיריי שנרצחו בשואה…".
"תודה רבה על הנכונות", אמר הרב בחיוך, "באמת פרוכת חדשה כעת לא תזיק, מאחר שהפרוכת הישנה התפוררה לחלוטין. היית רוצה רגע להיכנס לבית הכנסת ולקחת מידות עבור הפרוכת?"
"אני אשמח…" ענתה האשה, ונכנסה בעקבות הרב אל בית הכנסת.
היא הביטה סביבה בהתפעלות, היה ניכר שהושקעו במקום מאמצים רבים על מנת להכין אותו בצורה הנוחה ביותר. הם התקרבו אל ארון הקודש ולפתע הזקנה החווירה והחלה לרעוד. היא התקשתה לדבר ורק הצביעה לעבר המפה שנתלתה על ארון הקודש ושאלה: "רבאיי, מאיפה המפה הזאת?".
"קניתי אותה לפני זמן קצר מרוכל מקומי", הסביר הרב. האשה הייתה המומה. היא ביקשה ממנו לבדוק האם רקומות בתחתית המפה המילים EBG, וכשהוא אישר זאת היא התיישבה בחולשה על אחד הספסלים. ’
"את המפה הזאת רקמתי בפולין לפני עשרים שנה. אני ובעלי גרנו בפולין לפני המלחמה. כשהגרמנים התקרבו אילץ אותי בעלי לברוח ולהסתתר בחלק הפולני של וורשה עם תעודות מזויפות, הוא היה אמור לבוא אחרי שבוע, אולם נתפס על ידי הגרמנים ונשלח למחנות, מאז לא ראיתי אותו וכל הניסיונות שלי לאתר אותו עלו בתוהו. המפה הזאת, הייתה על השולחן אצלי בבית. אינני מאמינה שאני רואה אותה כאן, באמריקה, על ארון הקודש…‘.
הרב הציע לה מיד לקחת את המפה, אבל היא סירבה בתוקף ואמרה שהיא מבקשת שהמפה תישאר עד שהיא תסיים להכין את הפרוכת החדשה לעילוי נשמת יקיריה. הרב הציע לה שהוא ייקח אותה לביתה עם הסלים, היא גרה ב‘סטטן איילנד‘ שהיה רחוק מהאזור והיא נענתה להצעה.
למחרת עבר הרב בין חברי הקהילה ופרסם על פתיחת בית הכנסת. הדבר עורר רעש בקרב בני הקהילה המבוגרים ורבים מהם הגיעו להשתתף בתפילת ליל פורים ולשמוע את קריאת המגילה. לאחר התפילה הודו התושבים לרב על היוזמה הברוכה, והודיעו שבכוונתם לבוא בקביעות לתפילות.
אחד המתפללים המבוגרים, המשיך לשבת על הספסלים כשהוא מרותק למראה ה‘פרוכת‘ שעל ארון הקודש ומעיניו זולגות דמעות, ואילו הרב ניגש אליו והניח את ידו על כתפו: "האם אתה בסדר, אתה צריך עזרה?"
"אני בסדר", השיב הזקן תוך כדי שהוא מוחה את הדמעות. "הפרוכת הזאת מזכירה לי את המפה שאשתי רקמה לפני המלחמה בפולין, בגלל זה אני קצת מתרגש, אני בסדר…".
"ואיפה אשתך?" בירר הרב בעדינות.
"לא ראיתי אותה מאז המלחמה. אמנם היא ברחה לצד הארי, אבל אחד התושבים במקום שבו הסתתרה טען שהיא נעצרה על ידי הגסטאפו. מאז לא ראיתי אותה".
הרב התרגש לשמע הדברים, ושאל את הזקן האם יהיה מוכן להצטרף אליו לנסיעה קצרה ל‘סטטן איילנד‘. הוא הסיע אותו אל דירתה של האשה שתרמה פרוכת לפני שלושה ימים, עזר לו לטפס במעלה המדרגות וצפה באיחוד המשפחתי המרגש של ליל פורים, שהשאיר אותו עם דמעות יותר מכדי שניתן לדמיין…
(גיליון אור שרה – פר‘ תצוה תש“פ נלקט ע"י ליקוטי שמואל)
2/289