אחד מבניו של הרב בן ציון פלמן זצ"ל סיים את שמחתו באולם שמחות בבני ברק. השעה הייתה אחת וחצי אחרי חצות לילה. בני המשפחה המתינו לעגלה גדולה לסחוב את המתנות ולסרוך את הרגליים לבית, מתוך שמחה.
לפתע נעצר לידם רכב, ובתוכו ישב יהודי חסידי לא צעיר. הוא הציץ לראות מי ומי העומדים כאן ברחוב, ואז בבת אחת פתח את החלון בהארת פנים והתעניין: "להיכן צריכים"?
"לרחוב עמוס".
"אתם יכולים להיכנס לרכב שלי".
הוא לא רק דיבר, אלא יצא מהרכב לקראתם, פתח את הדלתות, העמיס את כל המתנות. כמה מבני המשפחה נדחקו ונכנסו לרכב.
הוא הביא אותם עד לפתח ביתם.
הם הביטו זה לזה כל הדרך, תמהים להבין מי הוא ה'אליהו הנביא' שהגיע כך באישון לילה לסייע להם, אין להם שום היכרות עם הדמות. (הם חששו לשאול "מי אתה"? שמא הוא ידיד וותיק ורק העייפות שלהם מטשטשת את הזיכרון). כך כארבעים דקות הוא חג סביבם, עד שכל המתנות והחוגגים הגיעו למענם בשלום ובשלווה.
ברגעים האחרונים, הוא פנה לפתע לבעל השמחה – בנו של ר' בן ציון: אומנם אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך, או יותר נכון את אביך.
לפני שנים למדתי בישיבת מכנובקה, בשנים שהרב פלמן זצ"ל מסר שיעורים שם בישיבה לבקשת האדמו"ר זצ"ל.
למען האמת באותה תקופה לא הייתי בחור כל כך טוב, עד ש… עד שבאחד מהשיעורים, הרב פלמן שאל סתירה משני מקומות במסכת, ועניתי לו סברא לחלק ולתרץ את הסתירה. בעת שעניתי הוא הקשיב ואמר כי זו סברא טובה, והסביר לתלמידי השיעור מה שאמרתי. והנה. באותו יום בשעות הערב, שלא כרגיל ולא כמתוכנן, הגיע לישיבה וחיפש אותי. כאשר מצאני, ניגש אלי בשמחה כאשר בידו קונטרס "שלמי תודה" שיצא לאור באותם ימים, ואמר: באתי לכאן לישיבה כדי לתת לך מתנה עבור הסברא שאמרת הבוקר, כיון שעד עכשיו אני נהנה מהסברא שאמרת.
הדבר עשה עלי רושם אדיר. ומאותו לילה נהייתי 'מחובר' יותר לסוגיא, ולגמרא, והיחס הזה נתן לי דחף עצום ללמוד, ומאותו ערב ניצלתי את שנות בחרותי לתורה. וכיון שלמדתי יותר טוב, לאחר כשבוע אמרתי לו ביאור נוסף בסוגיה, ובשעת מעשה חשב על הדברים בשתיקה. אך למחרת לפני השיעור קרא לי ואמר: חשבתי על הדברים שאמרת אמש כתשובה על מה ששאלנו, וזו תשובה אמיתית. ושוב הוציא קונטרס נוסף בשמחה והעניק לי כהכרת טובה על התירוץ הנכון שלי. וראיתיו שהוא באמת שמח מהחידוש התורני שלי.
ולכן אע"פ שאינני מכיר אותך אישית, אני אעזור לך אפילו עד אור הבוקר לסחוב חבילות. כי אביך הטעין לי חבילות של תורה, והאיר לי את חיי הישיבה כאור הבוקר. תספר לו על כך, והוא יאמין לך, כי יזכור אותי ואת המתנה שנתן לי. תודה.
(מתוך מאמר נרחב שיופיע אי"ה בגליון 'לקראת שבת' ביום ה' – הסיפור מתוך הספר 'ספר ללא שם')