"הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר" (בראשית י"ח, י"ד)
הסבא מנובהרדוק היה יוצא להתבודדות ולחשבון נפש, ביער סמוך לישיבת נובהרדוק. באחד הימים גילה בקתה עזובה, שבנוה חוטבי עצים לתקופה בה חטבו עצים באותו אזור. שמח הסבא על המציאה שנתגלתה לו, ומני אז השתמש בה רבות, הביא לשם ספרי מוסר, ולא פעם גם התפלל בה, התייחד בה וערך את חשבון נפשו באין מפריע.
לילה אחד הדליק את נרו, וישב ולמד בבקתה זו ברגש ובהתעלות, מתוך השתפכות הנפש ודבקות בבורא. שעה חלפה ולאחריה עוד אחת ועוד אחת, והסבא לא שת לבו לזמן החולף. יושב ולומד בהתמדה. ונר, כדרכו של נר, כילה את חלבו – וכבה. ישב הסבא ודמם. אף לא ביקש ולא התפלל. מה לו להתפלל? הן הקדוש ברוך הוא רואה אותו, ויודע שרוצה ללמוד, ומה לו לבקש? אבא ייתן לו מה שהוא נזקק לו, הוא צריך רק לחכות בסבלנות.
לפתע נפתחה דלת הבקתה. דמות אדם נראתה בפתח, ובידה נר דולק. הניח הזר את הנר בפמוט הריק, ויצא אל הרוח, הקור והחשכה. הסבא לא הרהר מי היה האיש. ואם היה אליהו הנביא? או שמה מלאך? או אולי שליח בשר ודם ששלח הקדוש ברוך הוא? אז מה?! מה לו ומי לו מי הייתה אותה דמות פלאית? העיקר – אביו שבשמים שלחו, והוא הדואג לכל מחסורו, כעת יש לו אור, ויוכל להמשיך וללמוד עד הבוקר.
אתא בוקר, הסבא כיבה את הנר, ולקחו עמו לישיבה. העמידו במקומו למזכרת, סיפר לתלמידיו את הסיפור וקרא לנר בשם "נר הביטחון". התפעמו תלמידי הישיבה והתרגשו מן הסיפור. מן הביטחון השלו, השקט, היצוק, של רבם. ברור היה לו, כי אם הוא זקוק לאור, ישלח לו הקדוש ברוך הוא את האור, בצורה זו או אחרת. ולא זאת בלבד, אלא שאם לא נשלח אליו השליח – סימן שאינו זקוק לאותו דבר…
כחלוף השנים, פרצה שריפה בעיר. הבתים, עשויי העץ, בערו באש המכלה באין מפריע. ומאמציהם של האנשים לכבותה היו כלעג לרש. מהרו בני הישיבה להוציא את ספרי הקודש מן הישיבה, בטרם יהיו למאכולת אש. ספרי התורה, התפילין והספרים הוצאו, וראו זה פלא, תפילתם של בני הישיבה נענתה, והאש דעכה. בניין הישיבה נותר שלם על תלו – אך מחמת החום העז הותך נר הביטחון, ואיננו. הבחורים הצטערו עד מאוד על אובדנו של נר הביטחון, וכאבו את העובדה שלא חשבו לחלץ אותו כמו שחולצו יתר ספרי הקודש. רב היה הצער וגדולה האכזבה – אבל היה אחד שלא הצטער כלל. היה זה הסבא מנובהרדוק בעצמו. "כל עוד היה לנו נר הביטחון", אמר לתלמידיו, "אות היא שנזקקנו לו. כשאיננו – סימן שאיננו זקוקים לו עוד…".
זהו כוחו של ביטחון. לדעת מתי צריך את הנר, ומתי לא…
צריך או לא צריך?
או שתיתן לי, או שתיתן לי להבין שאיני צריך…
וידוע הסיפור על אחד הצדיקים, שהלך בנעליים מחוררות וקרועות, ביום שלג וסופה. הנעליים היו בחינת רבים החורים על הנעל, ובכל אופן עוד החזיקו מעמד. באותו יום סוער נראה כי כלו כל הקיצין וכלו כל התפרים, ונפרדו הנעליים בצער מסולייתן… הרים הצדיק עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם! איני מבקש ממך אלא זאת: או שתיתן לי זוג נעליים חדשות, או שתיתן לי את הבינה לדעת, שאיני זקוק לזוג נעליים"…
וכה סיפר הרב מפונוביז':
כשהייתי רבה של פונוביז', הייתה בי שאיפה להפכה למעצמה של חינוך, לא הסתפקתי בבניין תלמוד התורה שהקמתי, אלא הוספתי ישיבה קטנה וגדולה, וכולל. בית ספר לבנות ואף בית ספר על יסודי. מוסדות החינוך שהקמתי היו מפוזרים בעיירה, בדירות שכורות, והדבר הקשה על פעילותם. כיוון שראיתי כך, החלטתי כי יש לרכוש קרקע רחבת ידיים ולהקים עליה את מוסדות החינוך. ההחלטה קלה, אבל הביצוע – קשה…
נודע לי כי כומר העיירה, יורש שושלת האצילים ששלטו באזור, רוצה למכור חלקת יער שברשותו במחיר מציאה: עשרים וחמישה אלף רובלים. דרישתו היחידה היא שהכסף יהיה מזומן. ניסיתי לבקש שימתין כמה חודשים עד שאגייס את הכסף, אבל הוא לא נאות לכך. היער שווה מאה אלף רובלים. הוא מוכן לעשרים וחמישה אלף, בתנאי אחד: מזומן בלבד.
ובכן, היו לי חמשת אלפים רובלים נדוניה מחותני. היה זה כסף שאמור היה להספיק לנישואי צאצאיי. אשתי הסכימה להקדישו למטרה הקדושה. הבאתי את הכסף לכומר וסיכמנו כך: אם אביא את עשרים האלף הנוספים בעוד שלושה חודשים, מה טוב. יהפוך היער לנחלתי. אבל אם לאו – חמשת האלפים הללו יהוו קנס לכך שהפרתי את ההסכם.
טוב ויפה. הלכתי מעשיר לנגיד, ומנדיב לגביר, והתחלתי לקושש את הסכום. אבל השטן היה לימני, ולא הצלחתי לקבל פרוטה. כל אחד מסיבתו, לא יכול היה לתת לי כסף כעת. היו כאלו שנתנו לי הבטחה שבעוד חצי שנה יתנו לי כמה אלפי רובלים, אבל אני הייתי צריך את הכסף כעת…
בינתיים נודע הדבר לחמי וחמותי, שבאו לבקר. הם גערו בי קשות על שפיזרתי את הכסף לריק, ומאיפה באו הרעיונות הללו לרב צעיר, והיאך העזתי לכלות את ממונם… יצאתי, אפוא, מן הבית, והמתנתי לשוך זעמם. חזרתי בשתיים בלילה, וסברתי שחמי וחמותי נסעו כבר, ואילו שאר בני הבית נמים. ולא כן היה, כי אם שניים מעשירי העיירה ישבו בסלוני, והמתינו לבואי. עומדים לארס את צאצאיהם בשעה טובה, מבקשים הם להשליש בידי סכום הנדוניה – כל אחד מהם עשרת אלפים רובל – ושניהם בוטחים בי.
אמרתי להם: אוכל להשתמש בכסף לצורכי הרבים? ובעוד חצי שנה להחזירו? הסכימו בחפץ לב. עליתי לבית הכומר, ושילמתי את הסכום, והקמתי את הקריה ופרחה להפליא. אלפיים תלמידים התחנכו בה לתורה וליראת שמים.
(מתוך רבי יעקב אומר)
