וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ (שמות לה, כא)
בימי מלחמת העולם הראשונה, כך סיפר רבנו, הייתי אדם צעיר לימים. הגרמנים שלטו על עיירתנו קעלם – ארבע שנים. נושא המזון והכלכלה נוהל על-ידי הגרמנים בסדרים שהוכתבו על ידם, כמו כרטיסי מזון וכדומה. עם תלמידי הישיבה נמנו פליטים ממקומות אחרים שאסור היה להם להימצא בישיבה.
כיון שכך, גם מזון לא קיבלו. בלא רשיון, נסעתי מעיר לעיר – ממשיך רבינו ומספר – כדי להשיג מזון עבורם. בין השאר הגעתי לניישטאט. היה שם רב זקן, תלמיד-חכם מכובד. הגרמנים הביאו לניישטאט כאלף פועלים מהעיר ליבאוו, על-מנת לבנות בה מסילת ברזל. פועלים אלו נכלאו מאחורי סורג ובריח. כשעברנו שם שמענום צועקים בקול: "אחים, רחמו עלינו, כי לא נותנים לנו שום מזון ואנו מתים ברעב".
כיון שכך, הלכה משלחת אנשים נכבדה אל שר הכלכלה שבעיר, והתלוננה כיצד מעסיקים פועלים ולא נותנים להם מזונות?! הצטדק שר הכלכלה וטען שאיננו אשם בעניין, שכן הודיעו לו מליבאוו שישלחו רק חמש מאות פועלים, ועבורם אכן הוכן מזון דיו, אך לבסוף שלחו מנין כפול של חיילים – "ומנין אמציא מזונות לחמש מאות הנותרים?!"
והוסיף בקרירות, שהכל מתנהל אצלם במשטר וסדר ואין לו שום עצה להושיעם ואפשר שימותו ברעב.
בעקבות פרשה זו – מוסיף ומספר רבינו – פרשתי מהעניין שלשמו באתי, והלכתי יחד עם חתנו של הרב מבית לבית וביקשנו לחם עבור הפועלים. את כל הלחמים שאספנו מתושבי העיר שמנו בשקים כדי למסור אותם לאותם פועלים שבמחנה. זכורני שנכנסנו לאחד הבתים ומצאנו שם אשה עם ילדים קטנים, היא הראתה לנו חתיכת לחם אחת ואמרה: "יותר אין לי בבית". את חתיכת הלחם פרסה לשתיים, חתיכה אחת זרקה לתוך השק שבידינו.
מעשה כזה ממחיש להפליא את נדבת הלב!
מעתה נבין את הכתוב: "כבד את ד' מהונך". במה נכבד את ד'? בטוב-לבך, בעדינותך ובהרגשים הדקים שלך. ואיך? כשתפריש מהונך.
אמת, נכון הדבר, אם יש לך הון רב – נדבה מועטת אין בה כדי להעיד על טוב הלב. אבל "אל תקרי מהונך – אלא מגרונך!" היינו, אפילו בעת שמצבך קשה ומזונותיך מועטים ואתה חוסך הפרוסה מגרונך ונותן לאחיך, או אז עדות היא לטוב הלב שלך.
ספל המים המלא
מדי בוקר בבוקרו, משעשו התלמידים דרכם לתפילה בבית המדרש, הראשון שבבני החבורה שנזקק לרחיצת ידיו מצא ספל מים מלא, מוכן לנטילה, ניצב בכיור. מי ברז פשוטים גדשו את הספל, אך מהולים בהרבה רגשות חסד והטבה עם הזולת.
מים טהורים!
ספל המים המלא היווה עדות נוספת חותכת, למורשת החסד שטיפח והשריש רבינו בישיבת "כנסת חזקיהו", שהטביעה את חותמה לשנים ארוכות. לכשתימצי לומר מעשה קלמאי נוסף שחצה ימים ונהרות והגיע מליטא עד למושבת הברון בזכרון יעקב.
לכאורה, מעשה חסד פעוט, אך כמה חינוך טמון בו! נטלת ידיך? – עתה עשה חסד עם הבא אחריך. קדם את הבא אחריך בספל מים מלא שאך זה עתה טיהרת בו את ידיך.
ועתה צא וראה: הרי את הטירחה הכרוכה במילוי הספל לא תחסוך מחברך, שכן גם הוא יזדקק למלא ספל לבא אחריו. לא, לא לחסוך טירחה פיזית פעוטת משקל ביקש רבינו מן הזולת. לדבר הרבה יותר נעלה נתכוון: חשוב על הזולת, לא על עצמך. אתה לא הוצרכת לדאוג לעצמך בעת שנטלת ידיך. באת אל המוכן. וחברך – כמוך: אף הוא לא ידאג לעצמו.
שרשרת של חסד! כמה אומנות בדבר!
להפוך ספל מים לשיעור מוסר חי, לאוצר של מחשבה על הזולת, לתמונת מצב ששווה יותר מאלף מילים – רק ענק מוסר בדמותו של רבינו, יכול.
(מתוך 'ר' אל'ה' – קורות חייו ופועליו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל)