הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל (במדבר כה, ד)
ג'ורג' היה אזרח אנגלי טיפוסי. היתה לו אשה טובה ושלושה ילדים מתוקים ומנומסים. המשפחה היתה שלווה ומאושרת. הבן למד בקולג' יוקרתי, הבת למדה רפואה והילד הקטן נהנה מלימודים בבית ספר מקומי וטוב של המעמד הבינוני ומעלה, בעיירה האנגלית בה התגוררו. הוא הרוויח משכורת יפה בעבודתו, משכורת סבירה של השכר הממוצע במשק הבריטי, והצליח "לגמור את החודש", פחות או יותר. למשפחתו של ג'ורג' היה רכב צנוע ונחמד, שלא הופיע בקביעות במוסך, וגם היה לו די כסף לבזבוזים והנאות רגילות של אנגליים רגילים וממוצעים. באחד משבועות חודשי יולי-אוגוסט נסעו בני המשפחה לנוח בחווילת נופש בצפון בריטניה, והילדים השתעשעו בלונה פארק, בפארקי מים ובעוד אטרקציות חביבות, ככל חבריהם.
מידי פעם בפעם, בלי סיבה הנראית לעין, היו מביטים בני המשפחה באביהם, ג'ורג', ורואים כיצד הוא מתכנס לתוך עצמו ומתעצב אל ליבו. ג'ורג' נהיה מדוכא ורגזן, וילדיו לא הבינו מדוע. מה קורה לו לאבא שלהם, שהוא בדרך כלל שמח וטוב לב, שלפתע הוא עצוב, מתכנס בתוך עצמו ומרגיש לא טוב מבחינה נפשית? באחד הפעמים שג'ורג' התנהג כך, בעצבות ועצבנות, דחק אותו בנו הגדול לקיר וביקש תשובות ברורות להתנהגות הזאת: "מה קורה, אבא? חסר לך משהו בחיים? יש לך ילדים טובים, משכורת סבירה, מכונית שנוסעת משנת 2007 ועוד חודש אנחנו נוסעים לחופשה השנתית שלנו. אז מה רע לך?"
ג'ורג' חייך בעגמומיות, הישיר מבטו למול עיני בנו ושאל: "אתה יודע איך חיה המלכה אליזבט? יש לה גם רכב משנת 2007 ומשכורת סבירה, או שהיא טובעת בים של כסף וכבוד? אתה יודע שהמלכה שלנו רשומה כאחת מעשרת העשירים בתבל ויש לה את כל הזמן שבעולם לעשות מה שהיא רוצה?"
הבן צחק. "נו, אז מה?! מה אתה קשור להוד מלכותה?"
ג'ורג' השפיל את עיניו וענה: "לא תאמין, אבל אני הבן שלה. רבתי עם אמא, הוד מלכותה, לפני 38 שנה, והיא זרקה אותי מהארמון המלכותי. כעת לבני משפחתי יש מיליארדי דולרים בבנק והם חיים בדיוק כמו שבני מלכים צריכים לחיות, ואילו אני נמצא כאן, עם משכורת 'סבירה'"…
והנמשל, ברור…
●●●
'מנהגם' של חלק מבני הישיבות הוא לעשות 'משמר' ב'ליל שישי'. 'משמר' הוא לימוד במשך כל הלילה, כשהמארגנים מתגמלים את הלומד בכמה עשרות שקלים (בתקופתי שילמו 25-30 ₪ ללילה…). כשלמדתי בירושלים, ה'משמר' התחיל ב-1 בלילה בישיבת 'פורת יוסף' בגאולה, שם עמלו בתורה מאות בחורים, בתענית דיבור, עד לתפילת שחרית עם הנץ החמה. תפילת שחרית רגועה וארוכה שבסיומה אמרו פרקי תהילים וחילקו (בנחת…) את מטבעות המלגה. אך אלו שרצו להתחיל את ה'משמר' כבר קודם לכן, היו מגיעים לבית הכנסת ה'יזדים' המפורסם, שם נמסרו שיעוריו הנודעים של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, בכל מוצאי שבת. הלימוד בליל שישי ב'יזדים' החל בשמונה וחצי בערב, בתענית דיבור, עד חצות. בלימוד השתתפו עשרות אברכים מהכולל של ה'יזדים', שבראשות הגאון הרב שרגא שליט"א, אליהם הצטרפו עוד בחורי ישיבות מכל רחבי ירושלים. את הלימוד אני, בעוונותי הרבים, פחות זוכר. אך אי אפשר לשכוח את העוגות הטעימות והתה עם עלי הנענע, וכמובן, את ה"תיקון חצות"…
בחצות התיישבו כולם על הרצפה והחלו באמירת "תיקון חצות", בניחותא, בהשתפכות הנפש, לעיתים בבכייה. חלפו שנים לא מעטות מאז, אך הרושם העז של ה"תיקון חצות" המרומם הזה, לא מש מלבבי. כך מתאבלים יהודים על חורבן בית המקדש!
נו, שלושת השבועות החלו והיהודים אצים רצים להסתפר לפני כניסת ימי האבלות, כדי שלא יצטרכו 'לסחוב' ראש מגודל בשערות בימי הקיץ הלוהטים. ישנם הנאנחים אנחה עמוקה בבואם להפעיל את המוזיקה, ולפתע נזכרו שאסור לשמוע מנגינות. הררי הלכות של מה מותר ומה אסור, והדיון הקבוע האם מותר להתרחץ ב'תשעת הימים' כאשר כל כך מזיעים…
—ואוי, כמה עצוב. כמה עצוב שכל כך התרחקנו, ואנחנו עסוקים בפרטים, במקום במהות. במקום להתאבל באמת על חורבן ירושלים והריחוק העמוק מהשכינה הקדושה, אנחנו מנסים למצוא היתרים כיצד להתאבל פחות ככל האפשר.
השולחן ערוך (סימן תק"פ) פוסק ש"יש מי שאומר שגזרו שיהיו מתענים בכל שני וחמישי על חורבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חילול השם". יהודים אמתיים וטובים ידעו, בכל הדורות, מה רצון ה' יתברך. הם הרגישו וכאבו את הבת קול, שיוצאת בכל יום ובוכה בכי תמרורים על הבנים שגלו משולחן אביהם, על נסיכי הכתר שעזבו את ארמון המלוכה, ועל האב האוהב והרחום שנאלץ להגלות את בניו ולהרחיקם.
המשנה ברורה כותב בשם כתבי האריז"ל "שראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה, שמכוח זה נמסרה התורה לקליפות". והנה אנחנו רואים, בחוצות ובשווקים, לפעמים אפילו בתוככי בתי המדרשות, את שריפת התורה הקדושה, כיצד היצר הרע וחילותיו חדרו אלינו פנימה ועירבו ברוחנו ונשמתנו קודש וחול, דברי תורה עם דברים בטלים, אור וחושך, ואנחנו? אנחנו ממשיכים בשגרת חיינו, עסוקים בפילפולי-פילפולים האם מותר לשמוע מוזיקה שקטה, איך אפשר להתרחץ ומה עם הצימר ל"בין הזמנים"…
והמשנה ברורה פורס בפנינו תילי תילים של הלכות ומנהגים בהלכות שלושת השבועות ותשעת הימים, אך הוא מסיים את הלכותיו (בסימן תקנ"א), במשפט הבא: "בכוונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה".
המשנה ברורה הכיר את הדור שלנו, בו מתמקדים בפרטי ההלכה ופחות פונים אל הלב והשורש שמאחורי הדברים. אז הנה, המשנה ברורה לא נהג בספרו לכתוב, בדרך כלל, דברי מוסר, סתם אגדות ומדרשים. אלא רק אלו שמסבירים ומבארים את טעמי ההלכה. ולכן כאן הוא מצא לנכון לפסוק לנו, בהלכה פסוקה, ש"כאן צריך לבכות חצי שעה בכל יום"… זאת אומרת: אם אנו לא מבינים לבד שעלינו לבכות, מעצמנו, על מצבנו, פוסק לנו המשנה ברורה בשם הקדוש האריז"ל לעשות זאת. אם נשב ונתבונן ונצליח לבכות חצי שעה היום, כנראה למחרת נבכה כבר שעה וחצי…
וכך אמר המשגיח רבי יחזקאל לוונשטיין זי"ע, בשיחתו בפני תלמידי ישיבת מיר בשנחאי: "אנו מסתפקים במועט בענייני רוחניות. אילו היו נותנים לנו לסדר את התפילה, כשהיינו מדברים על נושא הגאולה, היינו מסתפקים בבקשה אחת. אך אנשי כנסת הגדולה סידרו לנו חלקים רבים של הגאולה, שוב ושוב, בכמה וכמה בחינות ונושאים: "גואל ישראל", "מקבץ נדחי עמו ישראל", "מלך אוהב צדקה ומשפט", "מצמיח קרן ישועה", "בונה ירושלים", "המחזיר שכינתו לציון", ועוד ועוד"…
בסיום שמונה עשרה, גם לאחר שהקדשנו ברכות רבות לנושא הגאולה, אנו מבקשים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", והתפילה מסתיימת בתפילת "עלינו" ו"על כן נקוה", בה אנו מבקשים שוב על הגאולה וכבוד שמים, ולאחריו נאמר הקדיש, המוקדש אף הוא לגאולה ולריבוי כבוד שמים בעולם. וכשאדם נפטר ועולה הוא לבית דין של מעלה, שואלים אותו האם ציפית לישועה? ונפסק במפורש ברמב"ם (מלכים י"א, א') שמי שאינו מחכה לביאת המשיח, הרי הוא כופר בתורה ובמשה רבינו. ומרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל היה מדגיש את דברי הרמב"ם הללו, ש"מי שאינו מחכה לביאתו" הרי הוא כופר בתורה, ה' ירחם. אם כן, עלינו לחכות, לחכות באמת, לביאתו!
●●●
מו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, הורה בשנה שעברה לכמה מנהלי מוסדות, הרוצים לאסוף ממון בחו"ל, להישאר בארץ הקודש, כיון שיתכן שהבטחת חז"ל (מגילה י"ז, ב' ועוד מקומות) ש"במוצאי שביעית בן דוד בא" תתקיים בס"ד בזאת השנה ולכן טוב שיישארו בארץ להקביל את פניו. מרן שליט"א אישר לי את הוראתו זו בענין ועלינו לדון בקרקע בדברים אלו.
- הנה נתבאר בספרים שישנן מספר ברכות שמברכים בשעת ראיית פני משיח צדקנו, ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צ"א) כתב בשם הגר"ש הומינר זצ"ל, כך: "השי"ת יזכנו מהרה לקבל פני משיח ונברך אי"ה ארבע ברכות: א. ברוך… חכם הרזים, שבודאי יהיה שם שישים רבוא ישראל וכהנה וכהנה עד אין מספר. ב. ברוך… שחלק מחכמתו ליראיו. ג. ברוך… שחלק מכבודו ליראיו. ד. ברוך… שהחיינו". ועי"ש בד' הגרשז"א בענין. וישנם שהוסיפו ברכות נוספות. ואולם לא נתבאר האם ישנה מצוה להקביל פני משיח צדקנו ברגע בואו, או שמי שנמצא שם צריך לברך הברכות.
ומצינו בברכות (י"ט, ב'): "מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם". אולם זוהי לכאו' הוראה כללית על ראיית מלכי ישראל, ולאו דוקא ברגע בוא משיח צדקנו.
- ובעירובין (מ"ג, ב') נאמר: "כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח", ופירש רש"י: "מפני הטורח – שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו". ומסופר שמרן הגרי"ז זצ"ל ערך פרוזבול קמיה הבד"ץ דירושלים והגרז"ר בענגיס זצ"ל ברכו שיזכה להקביל פני משיח, ותהה הגרי"ז איזה מצוה יש בזה, להקביל פני משיח? וכשסיפרו על כך להגאון מטעשיבין זצ"ל הראה מקום לד' רש"י אלו, שמוכח שישנה מצוה להקביל פני משיח צדקנו. אולם לא ברירא לי האם כן הוא מדינא, או דכיון דיעשו כן בפועל, שמרוב השמחה הגדולה שבבוא משיח יקבלו פניו, על כן אית ביה טירחא.
וכתב לי מו"ר הגר"ח קנייבסקי שליט"א שאכן יש בזה מצוה, וכהקבלת פני רבו, אשר היא מצוה.
והנה חיוב הקבלת פני רבו הוא ברגל, ואולם כ' הריטב"א (סוכה כ"ז, א'): "מעשה ברבי עילאי כו' … ואמר ר' יצחק מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, פי' בדליתיה במתא דאי בדאיתיה במתא בכל יום ויום הוא חייב. שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת' מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל. פי' כשהוא בתוך התחום, ומינה לראותו ברגל כשהוא מחוץ לתחום, ור' יצחק נקט מאי דשכיח ביה פשיעותא טפי". ונמצא שכשהתלמיד נמצא במתא דרבו, חייב להקביל פניו בכל עת. וכן הוא בפנ"י (ר"ה ט"ז, ב') שמצד הסברא צריך היה התלמיד להקביל פני רבו בכל שעה, אלא אי אפשר לעשות כן משום ביטול מלאכה, ולכן תיקנו לילך להקביל פניו בשעה שהעם בטלים ממלאכה.
והנה בספרי 'ויאמר שמואל' (סי' ל"ד) בררתי בס"ד שישנם כמה גדרים וטעמים למצות הקבלת פני רבו, שמד' הנוב"י (תניינא או"ח צ"ד) נתבאר שעניינו קבלת שפע מהרב. ואולם מדברי הרמב"ם (ת"ת ה', ז') נראה בפירוש שסבר שחיוב זה הוא מדיני כבוד רבו. ומדברי הפנ"י נראה שיסוד חיוב הקבלת פני רבו ברגל הוא משום תלמוד תורה, שאדם המצוי אצל רבו יחכים מתורתו, ומהנהגות 'גדולה שימושה יותר מלימודה' שלו. וכן חזינן מדברי הפרמ"ג (א"א סי' תקנ"ד סקי"ב). ולפי"ז י"ל שאכן ישנה מצוה להקביל פני משיח דוקא בעת בואו, משום שאין לך כבוד רבו גדול מזה, לכבדו בשעת בואו דווקא (ומכאן אסמכתא נכונה למנהג קהילות החסידים להקביל פני רבם בשובו מחו"ל, וכ"ש בהמשיח שיבוא). ויתכן שגם יהיו השפעות גדולות ברגע בוא משיח, בהתאסף רבבות ישראל יחדיו, ואולי ג"כ נזכה ללמוד תורה והנהגות טובות דוקא בעת בואו. כה יזכנו ה' לראות בקרוב. והרה"ג רבי חנוך גבהרד שליט"א הראני מקום לד' הש"ס בכתובות (ק"ד, א'): "בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע צדיק פלוני בא. אומר להם יבואו צדיקים ויצאו לקראתו, ואומרים לו יבא בשלום ינוחו על משכבותם". ולכאו' שם הוא ענין של כבוד בהקבלת פני הצדיק, ולא מצוה, דהא 'במתים חופשי'.
- אמנם, גם אם אכן ישנה מצוה בעצם הקבלת פני משיח צדקנו בעזהית"ש, אכתי יש לברר מנין לנו שצריך להתכונן למצוה זו טרם זמנה. והתינח בשאר מצוות שאנו יודעים עיתן, נחלקו הפוסקים האם צריך להתכונן למצוה, כמו להשיג שופר ולקנות ד' מינים וכו', עוד בטרם זמן המצוה, עי' 'לקח טוב' (כלל ו' אות ג'), מנ"ח (מצוה א) ו'נשמת אדם' (כלל פ"ח), ועי' בס' 'שלהי דקייטא' (סי' קט"ו). אך מהיכ"ת דה"ה במצוה אשר כלל לא ברור מתי תבוא לידינו ונקיימנה. אפשר היום, או למחר, או בשנה הבאה וכו'.
והשיבני מרן הגר"ח שליט"א: "עלינו לצפות כל רגע".
וכנראה כוונתו היא שכיון שעלינו לצפות בכל רגע שמשיח צדקנו יבוא הרגע, אם כן מבחינתנו המצוה מונחת לפנינו. ואולם אם כן לכאו' תהיה בעיה להתרחק מא"י, גם לצרכים חשובים ונכבדים, בכל יום ויום, ולאו דוקא בשנת מוצאי שביעית. ואם צרכי מצוה אחרים דוחים מצוה זו, א"כ מדוע בשנה זו בדווקא, שנת מוצאי שביעית, יש לדקדק יותר ולא להתרחק מא"י. ואולי כוונתו היא שכיון שאמרו חז"ל שבמוצאי שביעית בן דוד בא, לא לחינם אמרו כן, אלא להורות לנו שאף שחובה עלינו לצפות לבואו בכל יום ויום, מ"מ כעת יש לצפות יותר, משום סגולת הזמן המיוחד דמוצאי שביעית, וצ"ע לע"ע. וידידי הרה"ג רבי שלמה פורנברג הסביר שכוונת מרן שליט"א אינה לחיוב או מצוה גמורה, אלא לחביבות הענין, ועצה טובה קמ"ל לאלו שייסעו לחו"ל, ובהיותם בחו"ל יבוא משיח צדקנו ואזי בודאי יצטערו על ריחוקם ממקום הקבלת פניו. ואי"ה אשוב ואשנה פרק זה, בתקוה שלא נצטרך לזאת, ותשבי יתרץ שאלותינו השתא הכא.
והלום שאלתי את מרן הגר"ח שליט"א כך: בדבר אשר כתב לי רבנו שליט"א שמן הראוי שלא לצאת לחו"ל, כדי לצפות להקביל פני משיח צדקנו בקרוב, ולכאו' הרי בימינו אפשר לטוס מחו"ל לאר"י ולהגיע לא"י תוך כמה שעות. ומאי גרע מהמתגוררים בסוף ארץ ישראל שנוסעים עד ירושלים ג"כ במשך כמה שעות. והשיב מרן הגר"ח שליט"א: "צריך לראותו מיד".