יעקב א. לוסטיגמן
עד לפני שנים אחדות, היה הרה"ח ר' דוד קלצקין ידוע ומוכר בעיקר בקרב סביבתו הקרובה: בני משפחתו, שכניו ואנשים שבאו עמו במגע. מתוקף היותו ירושלמי ותיק מדורי דורות, מעגל החברים והמכרים שלו היה, כמובן, רחב מאוד, כידוע ליודעים.
לפתע פרץ הרב קלצקין לתודעה הכללית של הציבור החרדי כולו, ולא רק בירושלים מכורתו. מצפת וחיפה ועד אופקים ונתיבות, מגולדס גרין וסטמפורד היל, לבורו פארק ופלטבוש, וגם בקהילות חרדיות קטנות ומרוחקות מאוד, כמו זו שביוהנסבורג שבדרום אפריקה או זאת שבסידני שבאוסטרליה הגיע שמעו.
מה שמעניין זה, שהרב קלצקין לא הביא משהו חדש מעיקרו לשיח החרדי. כולנו ידענו מה זו השגחה פרטית, עוד לפני ששמענו על הרב קלצקין עצמו.
אבל הוא כן הצליח לחדש חידוש נפלא, בקצב העיסוק שלנו בנושא הזה. לא עוד דרשות חד שנתיות העוסקות בנושא, לא עוד סיפורים חד שבועיים בעלון פלוני או בעיתון פלמוני על השגחה, המחדדת את ההכרה שהקב"ה מנהל את העולם בכל רגע נתון.
העיסוק ב'השגחה פרטית' הפך לקבוע, תמידי. בכל רגע נתון. אלפי אנשים כבר הפסיקו לחפש את סיפורי ההשגחה אצל הזולת. הם פושט מוצאים אותם אצל עצמם, בכל רגע ורגע מרגעי היממה.
זה המהפך הגדול שחולל הרב קלצקין, שמצא 'פח קטן' של השגחה פרטית, ובסייעתא דשמיא ובהשגחה פרטית, כמובן, זכה להשקות ממנו את כל העדרים, לא יום ולא שמונה ימים, אלא בכל יום מימות השנה, זה כמה וכמה שנים.
נס שלא מדברים עליו
לכבוד ימי החנוכה, הימים שבהם אנחנו מעלים את הנס על ראש שמחתנו, פנינו לרב קלצקין, וביקשנו לשמוע ממנו קצת על הנושא של ההשגחה הפרטית בהקשר של ימי החנוכה, ומעצם העובדה שחשוב לדבר ולעסוק בנושא הזה בכל ימות השנה.
"ימי החנוכה מבוססים מעצם עיקרם על השגחה פרטית", משיב ר' דוד לפנייתנו. "יוונים נקבצו עלינו, פרצו פרצות בהיכל, השחיתו ולכלכו, טימאו וטינפו בכל מקום, ובכל זאת היה פח אחד של שמן זית שנותר חתום בחותמו של כהן גדול, ושהיוונים לא ראו אותו ולא שמו לב אליו. היש לך השגחה פרטית גדולה מזו? אנחנו תמיד מדברים על הנס שהשמן הספיק לשמונה ימים, אבל צריך לשים לב גם לנס הראשון, עצם זה שנשאר פח שמן טהור שאיש לא נגע בו, חשוב לדבר על זה לא פחות ואפילו יותר!
"ולמה חשוב לדבר על זה יותר? כי הנס שהשמן הספיק לשמונה ימים – קרה להם שם, בבית המקדש. אבל השגחה פרטית – יש לכל אחד ואחד מאתנו בכל יום ובכל רגע. אנחנו רק צריכים לפקוח את העיניים ולשים לב לזה. אנשים שהתרגלו להבחין בזה – חיים טוב יותר. הם רגועים יותר, שמחים ומאושרים, אין להם כעסים והתפרצויות זעם. הם פשוט מרוצים. טוב להם, וגם אם קצת קשה הם יודעים שזה רצון ה', וכמובן שהקב"ה רוצה עבורנו את הטוב ביותר.
"בהקשר זה אני רוצה לספר לכם סיפור, שהוא אולי לא סיפור קלאסי של השגחה פרטית, כי אני לא הולך לספר לכם על נס שקרה למישהו, או משהו שהתברר לו לבסוף שזה היה לטובתו. כלל וכלל לא. זה סיפור קצת שונה, וגם המסר שלו קצת שונה, ודווקא בגלל זה חשוב שנעסוק בו בהגיע ימי החנוכה, ימים שבהם אנחנו צריכים לחזק את ההכרה, בהשגחתו הפרטית של בורא העולמים על כל מעשה וכל פעולה שנעשית בעולם כולו. וכך היה המעשה:
"בשבוע שעבר הגעתי לשמחת בר מצווה שהתקיימה בירושלים", מספר הרב קלצקין, וממהר להוסיף בהתאם לצו השעה: "אל תדאגו, כמובן שהכל היה לפי ההנחיות של הרופאים, כמקובל במקומותינו, וחס וחלילה לא היתה שם התקהלות שאינה מותרת…
"בכניסה לאולם פוגש אותי אחד ממכרי, אברך כבן 40, ומקבל את פני בקריאת שמחה מתפרצת, כאילו ממש עמד כאן כמה שעות והמתין לבואי.
"'הו ר' דוד, אתה לא יודע איך אני שמח לראות אותך!', הוא אומר. שאלתי אותו מה כל כך משמח אותו לראות אותי, הרי לא השתניתי מתמול שלשום, ומדוע הוא שמח לקראתי הפעם יותר מכל פעם?
"'תשמע, אני אספר לך סיפור מופלא, אבל לפני הסיפור אני רוצה להודות לך מעומק לבי, בשמם של הילדים שלי, ושל כל המאזינים הקבועים של קו 'השגחה פרטית'. הילדים האלו לא יודעים כמה צער ועוגמת נפש חסכת מהם… הם לעולם לא ידעו להודות לך על כך'.
"אני חייב להודות", אומר לנו ר' דוד. "האברך הזה הצליח לסקרן אותי. עכשיו כבר הייתי חייב לשמוע מה בפיו. ניגשתי אתו לפינה, הרחק משאון הרחוב והמולת העוברים והשבים, הצצתי בשעון כדי לוודא שאני לא מאחר יתר על המידה לשמחת בר המצווה, ועשיתי אוזני כאפרכסת לשמוע מה בפיו".
מזנבת כדת וכדין
"מעשה שהיה כך היה", מספר האברך: "עד לאחרונה חבשתי מדי שבת את השטריימל הישן, שקיבלתי מהורי שיחיו לכבוד חתונתי כמו כל החתנים. השטריימל כבר בלה מיושן, וכל מי שרק ראה אותי, היה מסתכל לעברי כדי לבדוק מי הוא זה ואיזה הוא היהודי הזה, שחובש על ראשו שטריימל עתיק כל כך, שבוודאי בא לו בירושה מהבעל שם טוב הקדוש, או לכל הפחות מתלמידי החוזה מלובלין…
"הפרוטה אינה מצויה בכיסי, ולכן לא העזתי אפילו לחשוב על קנייתו של שטריימל חדש. אבל הזמן עשה את שלו, והשטריימל הפך לכל כך ישן, כבר ממש לא נותרה לי שום ברירה, והתחלתי לאגור פרוטה ועוד פרוטה, עד שהגעתי לסכום כסף נכבד, ועליו הוספתי ללוות מעט מאחד מבני משפחתי ששמח לעזור לי, וכך כשכל הכסף בידי ניגשתי לשטריימל מאכער הקרוב למקום מגורי, וביקשתי ממנו שיכין לי מזנבת כדרכם של גוברין יהודאין, שתתנוסס על ראשי כדת וכדין, כדי שאהיה ראוי לבוא עמה בקהל.
"השטריימל הוכן ברוב תפארה, והכסף שעמלתי רבות כדי לחסוך אותו, ושעוד צפויים לי לא מעט קשיים כדי להחזיר את הסכום שלוויתי לצורך ההשלמה, שולשל אחר כבוד לידיו של היצרן, שהתגאה מאוד בעבודתו, והבטיח לי שזה אחד השטריימלים היפים ביותר שהוציא מתחת ידיו בתקופה האחרונה.
"בערב התקדש חג הסוכות תשפ"א, ניגשתי אל הארון. ביד רוטטת מהתרגשות שלפתי את השטריימל מהקופסה המהודרת שלו, וחבשתי אותו לראשי. בבית הכנסת התקבלתי בקריאות התפעלות, ניגשו אלי כולם, ושאלו אותי מי עשה את השטריימל וכמה סנטימטרים אורכו של ה'קרוין', כמנהגם של המתעניינים בשטריימלאך, ואני עמדתי במרכז כחתן ביום חופתו, והשבתי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
"מאז לא הסרתי את השטריימל מראשי עד מוצאי שמחת תורה, אז נאלצתי בצער רב לגנוז אותו בארון, שכן ההילוך עם שטריימל בימות החול, עלול להביא עלי פקחים ושוטרים שיחשבו שאני פורע חוק מסוכן לציבור, שמתכנן להשתתף בחתונה המונית בניגוד להנחיות חלילה וחס…
"כמובן שחבשתי אותו מדי שבת בשמחה גדולה, על כך שזכיתי לכבד את השבת בשטריימל חדש והדור במראהו. והנה במוצאי שבת פרשת לך לך, שבתי מבית הכנסת לביתי, הבדלתי על כוס יין מלא ברכת ה', ומאחר והיה זה יין יבש, שתיתי מעט יותר מרוב כוס, וכמובן שהילדים הקטנים לא ביקשו לשתות אחרי את שיירי היין שנותרו בכוס…
"נוות ביתי כבר מיהרה למטבח, כדי לפצוח במלאכת שטיפת הכלים, ובאופן אוטומטי הפעילה את הטלפון על 'ספיקר', כשאצבעותיה מחייגות בזריזות ובמיומנות את מספר הטלפון של קו 'השגחה פרטית', כדי לשמוע את הסיפורים החדשים שעלו לקו במוצאי השבת".
הפכתי להיות 'בעל מדרגה'
"אני נשענתי לאחורי בנחת", ממשיך האברך את סיפורו, ברכתי במתינות את ברכת 'על הגפן ועל פרי הגפן', הסרתי בעדינות רבה את השטריימל מראשי, והנחתיו על הכסא הסמוך.
"מנהג יש לי לפתוח גמרא מיד לאחר הבדלה וללמוד מעט, ושמעתי בשם צדיקים קדושי עליון, שזאת סגולה בדוקה ומנוסה שלא יהיו במהלך השבוע טרדות המפריעות את האדם מלימודו.
"והנה מגיע הבן שלי, בן התשע, כדי לקיים את מצוות אמו, ולקפל את המפה שעל השולחן. הוא עומד מהצד השני של השולחן, ומושך את המפה כדרכו מדי שבוע, אלא שהפעם הוא שכח להוריד מהשולחן קודם את הגביע, שעדיין היה מלא ביין יבש, כמעט עד חציו.
"הלב שלי החסיר פעימה. ניסיתי לזנק אל הגביע ולהחזיק בו שלא ייפול ויישפך חלילה וחס על השטריימל החדש שלי, אבל זה קרה כל כך מהר, ועוד לפני שהספקתי – הגביע כבר נפל על צדו ומלוא תכולתו נשפכה, הישר על השטריימל ההדור, שבן רגע קיבל מראה של חתולה שנרטבה בגשם…
"אם הייתי עוצר כאן את הסיפור", אומר לי אותו אברך יקר, "בוודאי תחשוב שתפסתי את הילד שלי, ועשיתי לו מה שהיו עושים לנו פעם, כששברנו חפצים בעלי ערך או גרמנו נזק, בין אם זה היה בכוונת מכוון ובין אם בשגגה גמורה…
"אבל הרי הזכרתי מראש, שנוות ביתי כבר האזינה באותה שעה לקו 'השגחה פרטית', ומאחר וגם אני מאזין קבוע של הקו וקורא קבוע של העלון, ומשתתף קבוע בשיעור ב'חובת הלבבות' בשער הביטחון, באותו רגע ידעתי שזה רצון ה'. זה לא הילד שלי שפך יין, זה הקב"ה בכבודו ובעצמו הזיז לו את היד, כדי לגרום ליין שיישפך על השטריימל. מה אני יכול לעשות? לכעוס על הקב"ה חלילה וחס?
"ברוגע ובמתינות הרמתי את השטריימל, ניערתי מעליו את היין עד כמה שיכולתי, שמתי אותו על רגל של כסא פלסטיק הפוך, כדי שיתייבש עד כמה שאפשר, ומיהרתי להתקשר אל ה'שטריימל מאכער', כדי לקבל הנחיות נוספות, כיצד עלי לנהוג כדי למזער את הנזק, עד כמה שהדבר אפשרי…
"והילד? הילד בכלל לא חשב שקרה משהו חריג. הוא תפס את הטעות, קצת נבהל מעצמו, ומיהר להירגע כשראה אותי מתייחס לאירוע הזה בשוויון נפש.
"רק אחרי כמה ימים", ממשיך האברך לספר, "תפסתי מה קרה פה. שמתי לב שאני הפכתי להיות יהודי 'בעל מדרגה' באמונה וביטחון. שאני לא אכעס אחרי כזה מקרה??? אם זה היה קורה לפני שלוש שנים, אני לא יודע מה הייתי עושה, אבל אני בטוח שהילד היה יוצא ניזוק… ככה לשפוך יין על השטריימל החדש של אבא? מה זה? מי מושך ככה מפה בלי לבדוק? איפה האחריות שלך? כמה פעמים צריך לומר לך שתתחיל להתנהג כמו בנאדם? למה אתה חייב להיות כזה ילד… וכו' וכו' וכו', אני בטוח שאתה יודע כבר לבד גם את ההמשך.
"חשבתי לעצמי שאני חייב להודות לך, על השינוי העצום הזה שהתחולל בי אחרי תקופה ארוכה של האזנה לסיפורים והשיעורים. זה שינה את כל צורת החשיבה שלי, עד כדי כך שאפילו לא הרגשתי שאני נמצא במצב של ניסיון ושאני צריך להתגבר על הכעס.
"אבל הילד שלי, הוא לא יודע מה נחסך ממנו בזכותך, ר' דוד. אין לו מושג מה היה קורה לו, אם אבא לא היה מאזין לקו ולשיעורים. ולכן, אמרתי לך כבר בתחילת דברי, שאני מודה לך בשם הילדים שלי ובשם כל הילדים האחרים, שההורים שלהם הפכו להיות אנשים אחרים, עד כדי כך שהילדים בכלל לא יודעים איך היו נראים ההורים שלהם אם לא האמונה התמימה והחזקה כל כך, שכל מה שקורה לנו זה מהקב"ה בכבודו ובעצמו".
1/124