הרב יהושע לייבזון
1. באחד הלילות של השבוע שעבר, החלטנו לפקוד את מקום קבורתה של רחל אמנו ע"ה, ולהתפלל לשוכן מרומים, שבזכותה ישמע את קול תפילותינו וימלא את כל משאלות ליבנו לטובה.
השעה הייתה קצת אחרי חצות הלילה, הדרכים המובילות לבית לחם מוארות באור קלוש, מוקפות באפלה עבותה. היה קצת מעונן ואורו של הירח כמעט ולא נראה על פני האדמה.
במעלה העליות החדות והמפותלות בואכה ביתר עילית, שרר ערפל כבד מאוד. זה היה מוזר, בגלל שאנחנו עדיין בעיצומו של הקיץ, אבל זה היה ערפל ממשי, שהגביל את הראות עד מאוד.
כמובן שהאטתי את מהירות הנסיעה, בהתאם לתנאי הכביש והראות הירודה, וכשעברנו את ביתר התבהר מזג האוויר, ושחרר לנו את הדרך.
ואז הגיע החלק המרכזי של הסיפור שאני רוצה לספר לכם היום: קצת אחרי שעברנו את ביתר ופנינו שמאלה בצומת ה-T שבסוף הכביש, נתקלנו במחסומים. לא המחסום הצבאי הקבוע שבכניסה לכביש המנהרות, אלא מחסומים זמניים שהוצבו בכניסה למנהרה הראשונה, והפנו את כל התנועה אל הנתיב החולף ימין למנהרה.
לרגע היססתי. סטייה מהכביש עלולה להביא אותי לתוך שטחי הרשות הפלסטינית. מה לי ולצרה הזאת? אולי כדאי להסתובב אחורה ולחזור הביתה?
אבל לא היו לי הרבה ברירות. הכביש הוא חד סטרי, אין שום אפשרות לחזור אחורה. הדרך היחידה היא להמשיך.
לתומי סברתי שהנתיב העוקף את המנהרה מימין, מתחבר מיד לאחריה עם כביש המנהרות.
לחצתי את הגז והתקדמתי הלאה… רק כדי לראות שאני ניצב בפני צומת שמציעה לי לפנות ימינה, להמשיך ישר או לחלופין לפנות שמאלה….
"ההיגיון אומר שאני צריך לפנות שמאלה", אמרתי לרעייתי בזמן שמכשיר הווייז הכשר שלי החלה לחשב מסלול מחדש. פניתי שמאלה, והלב שלי החסיר פעימה.
מכשיר הניווט הפסיק פתאום לעבוד, 'אין קליטה' הוא מבשר לי. התמרורים שבצידי הכביש הפכו ישנים ודהויים. הכיתוב עליהם מופיע בשתי שפות בלבד. אנגלית וערבית.
הלב מתחיל לדפוק בפראות. רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?
איזה לחץ.
"לא יכול להיות", אמרתי לעצמי בקול, תוך שאני משתדל שרעייתי תשמע ותפנים את המסר המרגיע, "הם לא היו שולחים את הנהגים לשטחי הרשות הפלסטינית. אם חסמו את המנהרות והפנו אותנו לכאן, כנראה שזה עדיין שטחי ישראל"…
אז למה השלטים רק בערבית ובאנגלית? אני לא יודע. ולמה הניווט לא עובד? אולי זה בגלל שיצאנו את גבולות המדינה??
לא אלאה אתכם בסיפורים, אבל את אנחת הרווחה המאופקת שנאנחתי, כשנגלה לפני שלט עם כיתוב בעברית בהמשך הדרך, ואת האנחה הגדולה והעמוקה שהשמעתי כשעברתי את המחסום, והבנתי שאני עכשיו בטוח בטוח בטוח בשטחי ישראל – לא אשכח במהרה.
מה אני רוצה בעצם לומר בסיפור הזה?
את מוסר ההשכל שהפקתי ממנו.
ידידיי! לפעמים האדם מרגיש בטוח בעצמו. הוא מצליח בחיים, טוב לו, יש לו בית, משפחה, עבודה, כסף (לי באופן אישי אין, אבל זה לא הנושא…), מעמד והרבה מאוד ביטחון עצמי.
ואז אתה סוטה עם הרכב שלך לרגע אחד קטן מהדרך הסלולה, ומגלה שאתה לא יותר מעלה נידף ברוח. פחדן קטן, חסר אומץ וזה למרות שברור לך, שאין סיכוי שישלחו אותך לנסוע דרך שטחי הרשות הפלסטינית רק בגלל שיפוצים בכביש, בלי לספק מעטפת הגנה הולמת.
ללמדך מה שעלולה הירידה מהדרך הסלולה לגרום לך, כמה אתה מאבד את כל היציבות ברגע שרק ירדת מהדרך המוכרת והבטוחה.
זה מלמד אותנו הרבה מאוד דברים על עצמנו ועל הסובבים אותנו, וזה בעיקר מכניס אותי לראש השנה עם לב נשבר, עם ידיעה שאני באמת באמת באמת לא שווה כלום, ושכל מה שיש לי זה הכל מאתו יתברך, כי הקב"ה יכול ברגע אחד לקחת מהאדם, רכיב אחד קטן מכל הטוב והשפע שהעניק לו, וברגע אחד מאבד האדם את כל היציבות שלו.
מחשבה 'אלולית' שכזאת…
2 מה פתאום הוא אומר תהילים בניגון של 'איכה', חשבתי לעצמי, מה, הוא לא שמע על 'עבדו את ה' בשמחה'?
הסיפור עוד לא נגמר… אחרי שסיימנו עם הכביש המפותל, החשוף והמפחיד, מצאנו את עצמנו בפאתי שכונת מלחה, סמוך לגן החיות הירושלמי. מכשיר הניווט כבר שב לפעול במלא הכח וכיוון אותנו נאמנה אל קבר רחל.
אני פוסע פנימה בחרדת קודש, מתיישב לי בפינה ופוצח באמירה תהילים שקטה. לא רחוק ממני יושב לו אברך שנראה רגיל לכל דבר. אברך ליטאי כבן 25, פניו מכוסות במסכת בד תכולה, בידיו הוא מחזיק בספר ומפיו נשמע קול תפילה משתפך.
הוא לא תפס את תשומת הלב שלי באופן מיוחד. סתם אברך ירא שמים שאומר תהילים בקבר רחל.
אבל היה משהו מאוד מיוחד בקול שלו. הוא התפלל בדבקות מיוחדת, קול משתפך, תנועה עדינה כזאת משהו אצילי יותר, נעלה יותר.
המשכתי באמירת התהילים ולא ייחסתי חשיבות רבה למה שקורה שם, בספסל הסמוך.
ואז הוא החל להשמיע קול ניגון נוגה, בעודו אומר את המילים במנגינה החוזרת על עצמה. הוא אמר את המילים בשקט, כך שלקח לי קצת זמן לזהות את הניגון – ניגון הטעמים של מגילת איכה…
מה פתאום הוא אומר תהילים בניגון של 'איכה', חשבתי לעצמי, מה, הוא לא שמע על 'עבדו את ה' בשמחה'?
תיקון חצות! הבנתי… הוא אומר תיקון חצות!!
מאותו רגע עקבתי אחריו בשקט.
הוא מירר בבכי, כשהוא משתמש במסכת הבד המכסה את פיו ואפו, כדי להבליע בה את דמעותיו.
יושב לו אברך כמוני וכמוכם, לא איזה צדיק נסתר, לא איזה יצור מוזר, סתם, אברך כולל או מלמד תינוקות, בנאדם מהשורה, שפשוט מבכה מרה את חורבן בית המקדש!
הוא לא יושב על הקרקע, אני בספק אם הוא שם אפר על הראש, אין לו נר ביד והוא לא מסתתר מתחת לשולחן. יושב על ספסל כאחד האדם, במקום שיש בו כמה אנשים נוספים, ופשוט מקונן על חורבן בית המקדש בדמעות שליש, בלי שמישהו ישים לב.
רציתי לגשת אליו ולתת לו 'קויטל'. לבקש ממנו שיתפלל עלי ועל בני משפחתי.
אבל התביישתי, אז ויתרתי על הרעיון. אחרי שנסעתי משם, התחרטתי על כך.
המקרה הזה עורר בי מחשבה מאוד מאוד עמוקה ותהייה גדולה. מי אמר שאנחנו צריכים להיות כמו מה שאנחנו נראים כלפי חוץ? אם אני אדם רגיל, זה אומר שאסור לי לעשות תיקון חצות? למה החלטנו שתיקון חצות זה עסק למקובלים או לחלופין, לחסידי ברסלב?
ולמה הוא מסוגל לשבת באישון ליל, ולהזיל דמעות על חורבן בית המקדש, בזמן שאני נשאר עם עיניים יבשות אפילו בזמן אמירת הקינות בתשעה באב?
כי הוא פיתח את הרגש, כי הוא מתבונן בצער השכינה, כי הוא מעורר את עצמו לחשוב על המילים היוצאות מפיו.
גם אני רוצה.
גם לי מגיע להיות קצת יותר מקושר לקדוש ברוך הוא.
אולי עכשיו זו באמת הזדמנות נפלאה לעשות זאת, בראש השנה, בימי הרחמים והסליחות.
3 אצל הגויים נהוג לעשות בכל סוף שנה את רשימת האנשים המשפיעים, 'אנשי השנה'…
ביום ראשון השבוע, היה יום ההילולא של מרנא החפץ חיים הקדוש.
חשבתי על זה בעיצומו של יום, הסתכלתי בארון הספרים בביתי, וראיתי את המשנה ברורה של 'דרשו', את החפץ חיים שיש לי בכמה הוצאות (גם של 'דרשו' כמובן), את ה'שמירת הלשון, וה'אהבת חסד'.
אמרתי לעצמי שזה לא בסדר שעדיין לא קניתי את הסט "כל ספרי החפץ חיים", ואולי באמת הגיע הזמן לעשות זאת.
תחשבו על זה רגע… החפץ חיים נפטר לפני 87 שנים. אתם רוצים לנחש כמה עותקים היו מהספרים שלו עד אז? אני מנחש שלא יותר מכמה אלפים בודדים.
כמה סטים של משנה ברורה הספיק החפץ חיים למכור בחייו? בואו נזרוק ניחוש פרוע, נאמר שהוא מכר עשרת אלפים סטים, שזה מספר גדול מאוד, אם תשוו את זה ביחס למספר הסטים של המשנה ברורה הקיימים כיום ברחבי העולם, זה מספר אפסי.
רק כדי לסבר את האוזן, אספר לכם שרק המשנה הברורה במהדורת 'דרשו' הודפסו בלמעלה ממאה אלף ספרים, בהם סטים וגם ספרי משנה ברורה בכריכה רכה, במהדורת כיס ובמהדורה בינונית וכו'.
וזה רק מהדורת 'דרשו'. ומה עם כל המהדורות האחרות?
גם ספרי 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון' הודפסו במאות אלפי עותקים.
מדובר במספרים אסטרונומיים!!
הסתכלו סביבכם, אין בית של יהודים שומרי מצוות, שאין בו את ספרי החפץ חיים, אין בית כנסת שאין בו כמה וכמה סטים של משנה ברורה וחפץ חיים ושמירת הלשון וכו'…
מה אני רוצה לומר? שכשהחפץ חיים נפטר לבית עולמו, הוא השאיר אחריו מתנה גדולה לעם ישראל, אבל אף אחד לא יכול היה אז להבין עד כמה המתנה הזאת גדולה, כמה היא משמעותית.
החפץ חיים איננו עימנו כבר כמעט תשעה עשורים, אבל הפעילות שלו לא פוסקת אפילו לרגע. ההיפך הוא הנכון, היא הולכת ומעצימה, הולכת ומתפשטת. המספרים בלתי נתפסים.
תחשבו על זה שכל אחד מאתנו שמניח תפילין, למד את ההלכות של הנחת תפילין במשנה ברורה!
כל אחד מאתנו שנוטל ידיים לפני ארוחת בוקר, למד את ההלכות במשנה ברורה.
גם אם מישהו לא למד ישירות מהמשנה ברורה את ההלכות, הוא שמע אותן מאביו או מרבו או מחברו שלמד אותן במשנה ברורה.
אנחנו מסוגלים להעריך בכלל, את הכמות העצומה של הזכויות שנוספות למרנא החפץ חיים מדי יום ביומו? את הכמות המספרית, הטכנית… שלא לדבר על האיכות של הזכויות הללו, מבהיל רק מלחשוב על עוצם קדושת נשמתו של החפץ חיים, והזכויות העצומות שנזקפו ונוספות לו בכל רגע נתון, מכל מקום בעולם שבו יש יהודים שומרי תורה ומצוות.
אצל הגויים נהוג לעשות בכל סוף שנה את רשימת האנשים המשפיעים, 'אנשי השנה', אלו שהשנה השפיעו על העולם.
אם נעשה זאת גם אנחנו, נגלה שהשנה השפיע החפץ חיים על העולם בצורה שאי אפשר לתאר. וגם בשנה שעברה ובזאת שקדמה לה, וגם בשנה הבאה בעזרת ה'.
אפשר ללמוד מזה הרבה מאוד דברים חשובים ונכונים, אבל אני רוצה להפיק מכך מסר אחד שאני מקווה שיהיה לי שכל להחזיק בו לאורך ימים: תראה כמה כח יכול להיות לכל פעולה! איזה כח יכול להיות טמון בלבו של יהודי אחד בודד, שמחליט לעשות מעשה ולחבר חיבור שנראה בעיניו שיש בו צורך לעם ישראל.
4 רגע לפני…
ואם כבר מדברים על האנשים המשפיעים ביותר, אולי כדאי שנרענן קצת את ההבנה והידיעה, שיש מי שאינם משפיעים בכלל עלינו ועל העולם, אלו הם המנהיגים הפוליטיים, שחושבים שכל הכח נמצא בידיהם, ושהם יקבלו החלטות וינהיגו את העם כולו.
המאורעות בתקופה האחרונה מספקים לנו הוכחה ברורה, עד כמה המנהיגים הללו הם בעצם מונהגים, כמה הם רועדים מקול עלה נידף, משנים את דעתם בין רגע לאחר שהופעל עליהם לחץ במינון המספיק, מה שאתמול היה מסוכן, מחר הופך לבטוח, ומה שבמקום אחד נחשב למדבק, במקום אחר ייחשב ל'זכות יסוד'.
אז כשאנחנו נכנסים לראש השנה, כדאי שנצרוב את ההבנה הזאת בעומק הלב שלנו, וכשנאמר בתפילת הימים הנוראים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו… ויאמר כל אשר נשמה באפו", נכוון בעיקר על עצמנו, כל אחד על עצמו, הלוואי ואדע ואבין בהבנה שלמה ובידיעה גמורה, כדי שאוכל לומר בפה מלא ש"ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".
כשנבין בהבנה מוחלטת ובידיעה אבסולוטית שהכל מאתו יתברך, ושהוא מנהיג לבדו את העולם כולו, נפסיק לכעוס, ובכלל נפסיק להתייחס לכל מה שקורה לנו כאילו זה מועיל לנו או מזיק לנו, כי התועלת האמתית היא רק מאתו יתברך, ושום נזק לא ייגרם לנו אם לא נגזר עלינו חלילה, שכך וכך יעלה בגורלנו.
ואולי, אולי הקב"ה הביא עלינו את הנגיף וכל המאורעות הנלווים אליו, רק כדי שבסופו של דבר נלמד ממנו את השיעור החשוב הזה, ונבין שאין עצה ואין חכמה ואין גבורה לנגד ה', וברצותו הוא משדד את המערכות ומנער את העולם כולו. ממנו ניקח לעבוד את ה', ועם ההרגשות והמחשבות האלו נכנס לראש השנה.
ויהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.