"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" (במדבר ל', ב')
כאשר עלה לראשונה הרעיון להקים את ישיבת 'נר יעקב' (לבני חו"ל), דברתי על כך באריכות עם הרב שך, והוא עודד אותי מאוד.
"אני אהיה נשיא הישיבה", הודיע לי בפשטות, אחר כך חייך ואמר בבדיחות: "אם הזכרת שמי בראש דפי המכתב של הישיבה תועיל, תכתבו אותו. ואם היא תפריע, אל תכתבו את שמי. בכל מקרה", הוא סיכם, "אני אהיה נשיא הישיבה".
הוא לא יכול היה לדעת כמה יקרה לי הבטחה זו. חשבתי שיהיה עליי לצאת לדרך בכוחות עצמי, והנה גדול הדור מבטיח לעמוד לצדי ולתמוך בי…
התואר 'נשיא הישיבה' שנטל הרב שך על עצמו בכזו ענוות חן, לא היה תואר כבוד ריק מתוכן, כשאמר את המילים התכוון בכל לבו להעניק לי את תמיכתו חסרת התנאים. ואמנם, לכל אורך הדרך יכולתי להיוועץ בו בכל עת ובכל שעה. תמיד הייתה דלתו פתוחה בפניי, ובכל פעם שהתקשרתי התפנה מכל עיסוקיו והקשיב לי במלוא תשומת הלב.
בנוסף לכך, בארבע או חמש השנים הראשונות לישיבה, התפתחה מסורת להביא את הבחורים פעם בשנה, בסביבות חג השבועות, לבני ברק, לשיחה בת חצי שעה שמסר בפניהם הרב שך, שהיה כבר זקן מופלג. שיחה זו הפכה לאחד מרגעי השיא של השנה. הבחורים עקבו מרותקים אחרי דמותו הקדושה שלא נס ליחה. לעתים קרובות היה מבקש ממני לתרגם את דבריו, ואמר לי: "הרב ליף, זאג איבער אין ענגליש – חזור על דבריי באנגלית".
כשסיימתי לתרגם היה שואל: "נו, האט איר אלעס געזאגט? אמרת כל מה שאמרתי?"
כשהנהנתי בראשי המשיך בשיחה.
השמועה על הביקור השנתי עשתה לה כנפיים בקרב בחורים אמריקנים בירושלים, ורבים מישיבות אחרות הצטרפו אלינו לאירוע המרומם. כך נמסרה שיחתו של הרב שך בפני קהל מגוון מאוד.
הרב שך הקפיד תמיד לעמוד כשדיבר בפני הבחורים. כל שנה חזר המחזה על עצמו. ניסיתי לשכנעו לשבת, כי קשה היה לו לעמוד פרק זמן ארוך כל כך, אך הוא סירב בנחרצות, ולא הסכים לעשות לעצמו הנחות, רק מכיוון שהוא בן תשעים וחמש.
ברור היה לנוכחים שראש הישיבה מרגיש תחושת אחריות אמיתית, הן כלפי הציבור והן כלפי כל יחיד, ושום דבר בעולם לא קשה לו אם בחורי הישיבה 'שלו' (אל תשכחו, הוא היה הנשיא) יתחזקו בעקבות מאמציו.
ישיבת 'נר יעקב' הוקמה בשנת תשמ"ח. בשנתה הראשונה שכנה בשכונת מעלות דפנה, בשנה השנייה רצינו להעבירה להר נוף.
חיפשנו בניין שיתאים לצרכי הישיבה ומצאנו – בניית המבנה עדיין לא הושלמה, אבל הקבלן הבטיח לסיים בהתאם לדרישותינו, כשבתמורה לכך דרש תוך חודש וחצי, לקבל מקדמה על סך חמישים אלף דולר.
היה קשה לגייס סכום עצום כזה במהירות כזו. היה עליי להחליט האם אני מוכן ליטול על עצמי מחויבות בסדר גודל כזה, מבלי שיהיה לי מושג מהיכן יגיע הכסף.
הלכתי לדרוש בעצת הרב שך, ה'נשיא' של ישיבתנו.
"תחתום על חוזה", הוא יעץ לי, "אחר כך תטוס לאמריקה לגייס את הכסף".
תשובה זו הפתיעה אותי: ידעתי שבדרך כלל הרב שך האמין שצריך להיות זהיר, להשתמש רק במה שיש, ולא לקחת סיכונים. והנה הוא אומר לי לחתום על חוזה מבלי שיהיה לי שמץ של מושג כיצד לגייס את הסכום הדרוש! אך מצד שני ידעתי, שאם הרב שך הורה לי לחתום, אין לערער על דבריו!
ביום שלמחרת חתמתי על החוזה. אחר כך טסתי לארצות הברית, בסייעתא דשמיא עצומה הצלחתי לגייס את הסכום כולו עד לשובי ארצה, כעבור שלושה שבועות. לא ציפיתי להצלחה כזו; ייחסתי פלא זה לברכות הרב שך ולאמונת חכמים ש'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'.
אחרי פטירת הרב שך הזמנתי את הרב חיים וולקין שליט"א, משגיח ישיבת 'עטרת ישראל' בבית וגן, לשיחה בישיבה. במהלך השיחה סיפר ר' חיים סיפור אישי מיוחד:
במשך שנים רבות לימד הרב וולקין בישיבת 'אש התורה' שבעיר העתיקה בירושלים. באופן מפתיע קיבלה הישיבה הצעה לקבל שטח ביישוב 'מעלה עמוס' (ליד תקוע) ולהקים בו סניף נוסף לישיבה.
באותו זמן לא נחשבו המגורים מעבר לקו הירוק למסוכנים. ראש הממשלה אריק שרון היה מעוניין מאוד לפתח את תקוע למטרות האסטרטגיות, לשם כך ניתנו לעוברים לשם תמריצים מפתים – שטח ענק הובטח לתלמידי הישיבה, למשפחות האברכים ולרבנים. לר' חיים עצמו הוצע תפקיד ראש ישיבת 'אש התורה' במעלה עמוס. ההזדמנות נראתה לו מבטיחה וכדאית.
הוא הלך לדרוש בעצת הרב שך.
הרב שך הקשיב בתשומת לב, ולאחר מכן ענה במילים: "עס איז אגוטע זאך פאר דיר – זה דבר טוב בשבילך. אם אתה מרגיש שתצליח שם, עליך לשקול את ההצעה ברצינות".
ר' חיים יצא מבית הרב שך, הוא מצא טלפון ציבורי והתקשר לבשר לנוגעים בדבר שעל פי דברי הרב שך עליהם לקדם את העניין. הוא חזר לירושלים. זמן קצר אחרי שהגיע לביתו, צלצל הטלפון, מעבר לקו היה הגבאי של הרב שך.
"מתי תגיע בפעם הבאה לבני ברק?", שאל הגבאי.
"אני יכול לבוא מיד".
"אתה לא צריך לבוא מיד, אבל בפעם הבאה שאתה מגיע לבני ברק, הרב שך רוצה שתבוא אליו".
ר' חיים הבין שכדאי לחזור מיד לביתו של הרב שך. הוא סב על עקביו, יצא מביתו, ונסע שוב לבני ברק, כשהוא תוהה בלבו מדוע נקרא שוב אל הרב שך. ברגע שהגיע פתח הרב שך בלי הקדמות:
"שקלתי את הנושא שעליו דיברנו, ואני עדיין מחזיק בעצה שנתתי לך: המשרה הזו היא טובה בשבילך. אבל בכל זאת אני מוכרח לומר לך שלתלמידיי אני מייעץ לא לגור מעבר לקו הירוק. אבל אני שוב אומר: בשבילך זה גוטע זאך – דבר טוב".
"איך בין א תלמיד – אני תלמיד", הצהיר ר' חיים, מודיע בכך לראש הישיבה שהוא מוכן להקשיב לו ולקבל כל הכרעה.
"ביסט א תלמיד? – אתה מחשיב את עצמך לתלמיד?", שאל הרב שך.
"יא, איך בין א תלמיד – כן, אני מחשיב את עצמי לתלמיד".
"אויב דו ביסט א תלמיד, זאג איך גיי נישט – אם אתה מחשיב את עצמך לתלמיד, אני אומר לך לא ללכת".
במילים אלה חזר בו הרב שך מתמיכתו הקודמת. לפתע ההצעה שנראתה מבטיחה כל כך, כבר לא נראתה מבטיחה כלל… אם ר' חיים מחשיב את עצמו לתלמיד, הרי שהרב שך מייעץ לו מה שהיה מייעץ לכל אחד מאלפי תלמידיו.
אמנם, ייתכן שהפרויקט יצליח, ר' חיים יפרח שם והכול יהיה נפלא, אבל בעיני הרב שך החוויר כל זה ואיבד את חשיבותו לעומת האלטרנטיבה: שאולי יום אחד תקום ממשלה, שתחליט לעקור את מה שהשקיעו בו זמן ומשאבים רבים כל כך.
ר' חיים קיבל את הפסק ללא עוררין. הוא יצא מהדירה הפשוטה, חזר לטלפון הציבורי שממנו שוחח שעות אחדות לפני כן, ושוב התקשר לממונים.
"הרב שך אמר 'לא'", הודיע, "הוא אמר, שלי לא כדאי לקבל את המשרה ולגור במקום. אתם, כמובן, יכולים להמשיך בפרוייקט בלעדי".
זהו זה. ר' חיים פרש.
הוא חזר לשגרת יומו. הייתה זו החמצה מסוימת, אך הוא ידע שזו ההחלטה הנכונה. כעבור שבועיים, נשמעה נקישה על דלת ביתה של משפחת וולקין. ר' חיים פתח את הדלת, וגילה אברך עומד אצל המפתן.
"אני מבני ברק", הסביר הזר, "הרב שך ביקש ממני למסור לך משהו".
האברך הוציא מכיסו מעטפה, והושיט לר' חיים המופתע. ר' חיים פתח את המעטפה וגילה בתוכה שטר של מאה דולר.
"מה זה?" שאל את האברך.
"אני רק שליח", משך האיש בכתפיו, "ראש הישיבה ביקש ממני להעביר את המעטפה, וכך עשיתי".
ר' חיים התקשר מיד לביתו של הרב שך. ר' רפי וולף הגבאי המסור, ענה לשיחה.
"אמור לי", שאל ר' חיים, "מה פשר הכסף ששלח לי הרב שך?"
"שאלת את הרב שך על המשרה, והוא יעץ לך להימנע מלקחתה. אך ראש הישיבה בכל זאת חושש שנגרם לך הספד כספי. ולכן שלח לך כסף פרטי שלו, שאינו מכספי צדקה, והוא דורש שתיקח אותו כדי לפצות על ההפסד שנגרם לך".
ר' חיים נדהם. הוא ניסה להודות לרב שך על נדיבותו, ולדחות את ההצעה בנימוס. אולם ראש הישיבה סירב לשמוע. הוא עמד על כך ש'תלמידו' יקבל ממנו את הכסף במקום ה'שטעלע' שיעץ לו לדחות.
ובכך לא תם הסיפור.
במשך ארבע השנים הבאות מידי ערב ראש חודש, נשמעה דפיקה על דלת בית משפחת וולקין. בפתח היה עומד אברך, ובידו מעטפה שהכילה שטר של מאה דולר מאת הרב שך. המסורת נמשכה עד שר' חיים התמנה למשגיח בישיבת 'עטרת ישראל' החשובה, ומצבו הכספי השתפר.
למרבה האסון, כאשר מסרה הממשלה שטחים אלו לערבים עשרות שנים לאחר מכן, הוכחו חששותיו של הרב שך כמדויקים לחלוטין…
הרבי מסלונים, בעל ה'נתיבות שלום', סיפר לי פעם על שיחה שהייתה לו עם הרב שך, אחר כך התבטא ואמר, שמזמן החפץ חיים לא היה לכלל ישראל מנהיג שהשפיע על עולם התורה כמו הרב שך.
ידידי הטוב ר' ירחמיאל חסיד, סיפר לי שביקר פעם אצל הרב שך, והרב שך אמר לו: "יש לי שאלה אליך, ואני רוצה שתחשוב עליה".
ר' ירחמיאל הבטיח שכך יעשה.
"הכרתי בחיי גדולי ישראל רבים", פתח הרב שך, "אני זוכר היטב רבים מגדולי ישראל באירופה לפני המלחמה. כולם היו אנשים מרוממים משכמם ומעלה, שפעלו גדולות ונצורות. אבל מי שהייתה לו השפעה רבה ביותר על כלל ישראל – היה החפץ חיים. הוא היה מנהיג הדור הבלתי מעורער. מדוע זכה דווקא החפץ חיים להיות מנהיג הדור, בשעה שהיו גדולי ישראל רבים ומיוחדים מאוד?"
ר' ירחמיאל הרהר בשאלה.
"בפעם הבאה שניפגש", סיכם הרב שך, "אני רוצה לשמוע מדוע, לדעתך, זכה החפץ חיים בזכות הזו".
ר' ירחמיאל הקדיש לעניין מחשבה רבה. כשפגש את הרב שך שוב, אמר לו שחשב על שאלתו רבות, אך הוא רוצה לשמוע מה אומר על כך הרב שך.
"לפי עניות דעתי", אמר הרב שך בענווה, "כל אחד מגדולי ישראל היה בעל שיעור קומה עצום. אבל לא היה אחד שהיה 'כולו לשם שמיים' כמו החפץ חיים. הוא פעל אך ורק לשם שמיים, הוא לא דאג לעצמו, לבית דינו או לישיבתו, אלא לכלל ישראל כולו".
גם אני הקטן יכול להעיד, שכל גדולי ישראל שזכיתי להכיר, היו שקועים בדאגתם לכלל ישראל. המאפיין המשותף לכל גדולי ישראל, הוא היותם קשובים לגמרי לכלל ישראל ולצרכיו. כולם חשבו ללא הרף כיצד יוכלו לעזור לעם היהודי לגדול, לשגשג ולהצליח.
דבר אחד ברור: ככל שהאדם גדול יותר, כך מחוברים אליו יותר יהודים. יש אנשים שמרגישים אחריות על עצמם. אחרים מרחיבים את רשת האחריות וכוללים גם את בני משפחתם המצומצמת. בעלי חסד כוללים גם את בני משפחתם המורחבת, ואפילו את בני קהילתם.
אבל גדולי ישראל דואגים לא רק לבני קהילתם ולשוהים בקרבתם, אלא גם ליהודים שגרים בעיר אחרת, בארץ אחרת וביבשת אחרת. ככל שהם גדולים יותר, כך יותר יהודים מחוברים אליהם.
וגדול הדור עצמו, במקרה זה הרב שך, היה הגדול מכולם, כי הוא נשא כל אחד ואחד מכלל ישראל על לוח לבו.
('בהיכלם')
נא לדייק...
חבל שכדאי להראות על גדלותם של צדיקים אתם כותבים דברים לא נכונים – ציטוט: "למרבה האסון, כאשר מסרה הממשלה שטחים אלו לערבים עשרות שנים לאחר מכן, הוכחו חששותיו של הרב שך כמדויקים לחלוטין…" על מה אתם מדברים???? הישוב מעלה עמוס חי ובועט , יש בו תלמוד תורה , ביתיעקב וגם כולל רציני….