"…אני מכיר אחד שאומר שיעורי בקיאות בישיבה קטנה, ומצליח מאד בתפקידו. למרות שידוע כי בשיעורי הבקיאות אחרי הצהריים קשה להחזיק משמעת, אצלו אין הדבר כן, והוא מצליח מאד, ובשיעורים שלו יש משמעת טובה מאד, ויש לו השפעה יותר מכל הרמי"ם. ופעם הוא בעצמו סיפר לי שהוא אדם רך מאד בטבעו ואינו מסוגל לפגוע ולהקפיד, ואם צריך להעיר לתלמיד הוא מעיר בצורה עדינה מאד ובידידות, שהתלמיד יבין שהוא חפץ בטובתו. ומסתבר כי זוהי הסיבה שהוא מצליח כל כך, והתלמידים נשמעים לדבריו ומעריכים אותו.
כתוב באיגרת הגר"א שהלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת, זהו כלל לא רק בתלמידים, אלא בכל אדם. כשהוא לומד, אם הוא מיושב בדעתו, בישוב הדעת ובמנוחה, אז הלימוד נקבע בלבו, ויש לו קנין במה שהוא לומד. אבל אם אינו רגוע לגמרי ואינו מיושב בדעתו, אין הלימוד נקבע בלבו, ולא יבין ולא יזכור את מה שהוא לומד, כי צריך להיות בישוב ובמנוחה. וצריכים מאד ליזהר בזה, בפרט עם ילדים ותלמידים, שיהיו בישוב ובמנוחה ללא מתח.
באיזו רמה למסור את השיעור?
לכן כשמוסרים שיעור בפני התלמידים, כידוע שהשיעור נחלק לכמה סוגים של תלמידים: ישנם תלמידים מצוינים בעלי כישרונות מיוחדים, ויש גם בינוניים, וחלשים, ועל מגידי השיעור לשים לב באופן אמירת השיעור ובהעמדת רמת הדברים, שהשיעור יביא תועלת לכלל סוגי התלמידים, למצוינים, לבינוניים, וגם לחלשים. והדרך הנכונה היא לומר את השיעור ברמה כזו, שהמצוין יוכל להבין הכל בקלות בלי שום מאמץ, עד שיוכל בעצמו להמשיך את מה שהרב אומר [אלא שהוא בר דעת וממתין לשמוע מפי הרב]. כך צריך להיות, שהמצוינים יבינו הכל בלי מאמץ, והבינונים יבינו הכל עם קצת מאמץ. ולגבי החלשים אין ברירה, והם לא יכולים להבין את כל השיעור, אבל צריך שגם הם יוכלו להבין לכל הפחות חלק מהדברים, שאז גם להם תהיה תועלת מהשיעור, שהם מבינים חלק ממנו, והם מכירים את כוחותיהם שאינם יכולים להבין הכל, ומסתפקים במה שהם כן מבינים. ובאופן כזה יש תועלת מהשיעור לכל ל סוגי התלמידים, למצוינים, לבינוניים, וגם לחלשים.
אבל אם יאמרו את השיעור ברמה גבוהה יותר מזה, שהמצוין יצטרך להתאמץ, או שהבינוני יבין רק חלק, או שהחלש לא יבין כלום, זה מאד לא טוב! כי החלש יישבר לגמרי כשיראה שאינו מבין כלום, וגם הבינוני עלול להישבר, והמצוין גם כן לא יצליח, כיון שהוא צריך להתאמץ, ונכנס מזה למתח, וכבר אינו בישוב ובמנוחה כפי שצריך להיות.
הטעות בימינו – עובדות ומעשים שהיו
אמנם המציאות בימינו היא שחושבים לא כך, וכפי הידוע לי ממעשים שהיו: היה תלמיד חכם גדול שאמר שיעור בישיבה, והתלמידים הבינו את כל מה שאמר, מפני שהייתה לו הסברה טובה, וידע להסביר לפי הבנתם של התלמידים, אך כשראו שהם מבינים הכל – התפלאו ושאלו מה הוא חידש בזה, הרי הכל פשוט ומובן? והיו סבורים כי אם הם מבינים את כל השיעור, זהו שיעור "בלי רמה".
ובזמן האחרון גם כן סיפר לי אחד, ראש ישיבה מפורסם, כי בשבת באים בחורים מישיבות קטנות לראות את הישיבה, ומבקשים גם שיאמרו בפניהם שיעור, וניגש אליו אברך אחד ואמר לו: כשאתה הולך לומר שיעור לתלמידים מישיבות קטנות, שים לב שתאמר להם גם דברים שלא יבינו, כי אם יבינו את כל מה שאתה אומר – לא ירצו לבוא לישיבה שלך. זוהי המציאות כיום.
ואזכיר עוד שתי עובדות מהתקופה האחרונה. היה מעשה בשני תלמידים מישיבה קטנה שנבחנו לשתי ישיבות גדולות, אחד מהם בחר ללכת לישיבה אחת, וחברו הלך לישיבה השנייה, וכעבור ב' שבועות מתחילת הזמן התחרט הראשון וביקש לעבור לישיבה השנייה שחברו לומד בה. ושאלוהו מדוע לא הלך מלכתחילה לישיבה זו, ואמר, כי כשנבחן לשם ראה שהם בוחנים בחינה קלה מאד, ואילו בישיבה שהלך אליה בחנו בחינה קשה יותר, והבין מהבחינה כי לומדים שם ברמה גבוהה יותר, ולכן העדיף ללכת לשם. כזו הבנה מסולפת של צעירים, שאם בוחנים בחינה קלה זה סימן שהרמה נמוכה מדי בשבילם, ומחפשים רמה גבוהה למרות שאינה לפי כוחם. ובאמת לבסוף נוכח לראות שאין זה מתאים בשבילו והוצרך לעבור משם.
ועוד עובדא שמעתי מאחד שהתחיל לאחרונה לומר שיעורים בישיבה גדולה, ולאחר השיעור ניגש אליו אחד התלמידים בטענה למה השיעור כל כך פשוט, ומדוע הוא אומר רק דברים פשוטים? ושאל אותו הר"מ – כיצד הבנת מה שאמרתי בענין זה וזה… והתברר כי לא הבין כמו שצריך להבין. ואחר כך שאל אותו על עוד פרט, וגם זה לא הבין! אבל הוא חשב שהוא מבין את הכל, עד שהיתה לו תמיהה שאם הוא מבין הכל זה לא שיעור טוב. ככה נשתבשו הדרכים בזמננו, וצריכים מאד לדבר ולעורר כנגד השיבוש הזה, שהורס תלמידים, ורבים נשברים מזה.
(מתוך דברים בכינוס ראשי הישיבות לצעירים, תשרי תשס"ד)
"לא לבלבל את הילדים בהרבה פירושים"
מעשה שהיה בילד שסיים כיתה ח' בחיידר, אבל לא ידע כלום ולא התאים לישיבה קטנה, והעבירו אותו לחיידר אחר ללמוד שוב בכיתה ח'. והיה שם מלמד בר דעת, שהבין כי תלמיד זה אין בכוחו לענות על כל השאלות במבחנים, ואמר לו שיענה רק על שאלה אחת מתוך עשרת השאלות שנתן לכולם, ובחר עבורו שאלה פשוטה מאד שידע בוודאות שיוכל לענות עליה, ומשענה על השאלה, נתן לו על זה ציון מאה אחוז, כי הוא ענה על כל מה שנתבקש. והתלמיד התעודד מזה, והתחיל להתקדם, ובמשך הזמן הוסיף לו המלמד עוד שאלה ועוד שאלה, עד שבסוף השנה ענה על כל השאלות כשאר הילדים, ונכנס לישיבה קטנה ללא צורך ב"פרוטקציה", כי הוא אכן כבר התאים לישיבה קטנה. זוהי שיטת חינוך טובה מאד, לא להכביד על הילדים.
ולעומת זה שמעתי על מלמד בכיתה ו', שהיה מצליח מאד עם התלמידים, והיו נשמעים לדבריו מפני שהיה מתייחס אליהם בחביבות, וגם ההורים היו מרוצים מהחינוך שהוא נותן, ודרכו היתה ללמד משניות עם ברטנורא, בלי פירוש התוספות יום טוב. ופעם אחת כשבאו מטעם החיידר לבחון את התלמידים, שאלו אותם שאלה מדברי התוס' יו"ט, ולא ידעו לענות, וחלשה דעתו של המלמד מזה. ואמרתי לו כי אדרבה הוא צודק, וטוב עושה שמלמד רק את הברטנורא, כי לא כדאי לבלבל את הילדים בהרבה פירושים, והעיקר שיבינו את המשנה וייהנו מזה.
ואמנם באותו חיידר היו מלמדים אחרים שלימדו גם תוס' יו"ט, ונתבררה הסיבה לזה, כי שמעו שבחדרים אחרים מלמדים תוס' יו"ט, ולא רצו להיות שונים מהם… אמנם ודאי שאין זו טענה, ומה בכך שבחיידר פלוני עושים כן? הרי העיקר הוא הצלחת החינוך של הילדים, והילדים יצליחו יותר אם לא יכבידו עליהם בפירושים נוספים.
…שמעתי שיש ילדים שבאים ונבחנים לישיבות קטנות, ויודעים לענות רק את המפרשים ולא את הגמרא. זה לא פלא שמאבדים את הטעם בפשטות. גם בישיבה גדולה יש בחורים שנהנים מטבעם ללמוד בפשטות, אבל הם מתביישים ללמוד ככה, או שסבורים שאין לזה שום חשיבות, ולומדים שלא לפי טבעם. יש להחדיר בתלמידים את האהבה והטעם בלימוד, כי אם לומדים בלי טעם זה לימוד 'מיראה ולא 'מאהבה', וצריכים גם את האהבה כפי שהזכרנו בתחילת דברינו, וזה שייך רק אם לומדים בדרך המקובלת מכל הדורות. כידוע שבכל הדורות למדו גם בפשטות, ובישיבת וואלוז'ין בזמן הנצי"ב והגר"ח למדו דף ליום, ששה ימים בשבוע.
הכרתי אדם שלמד בוואלוז'ין, ולאחר נישואיו היה סוחר בביאליסטוק, ולעת זקנתו עזב את המסחר ועלה לארץ ישראל ונתיישב ברמת השרון, והיה יושב בבית הכנסת כל היום ולמד גמרא עם רש"י בהתמדה גדולה. וכן הכרתי אדם שלמד בקמניץ אצל הגרב"ד, ולאחר נישואיו גר ברמת השרון, והיה יושב ולומד כל היום בלי חברותא גמרא עם רש"י במתיקות מיוחדת, ולא היה משעמם לו, כי לא איבד את הטעם בלימוד. צריכים שיהיה טעם גם בפשטות, כמו אנשים אלו, שאף על פי שלא הבינו את רבי חיים ורבי ברוך בער, לא איבדו את הטעם בלימוד, כי ידעו שהעיקר הוא הלימוד העצמי, והשיעורים הכלליים מיוחדים לבעלי הכישרונות, אבל מי שאינו עמקן כל כך לומד כפי כישרונותיו, כל אחד לפי כוחו, וכך זוכים להיות דבוקים בתורה בלי בטלה.
לא להתבייש לומר לתלמיד 'איני יודע'
היה מעשה בבחור משיעור ג' בישיבה קטנה שהיה בעל כישרון, ופתאום פקד אותו משבר ולא ידעו מה הסיבה לזה, והלכו לכמה מומחים וגם הם לא מצאו את הסיבה, עד שהגיעו לאחד שבדק בדרך מיוחדת, ונתברר כי הבחור הזה הוא כישרוני מאד ובעל הבנה ישרה, והרבה פעמים הוא שואל שאלות על השיעורים, והמגיד שיעור לא מצליח להסביר לו ולתרץ שאלותיו, וכיון שהוא רואה שאינו מבין יש לו חלישות הדעת מזה עד שנשבר. וכשדיברו עם המגיד שיעור שהיה תלמיד חכם גדול, מיד אמר: אכן, התלמיד הזה יש לי פחד ממנו, כי הוא שואל אותי הרבה שאלות טובות, שאין לי מה לענות עליהם! ונמצא שלא היה שום חיסרון בתלמיד, אלא להיפך, הוא כישרוני יותר מהמגיד שיעור, עד שאין בכוחו של המגיד שיעור לתרץ ולהסביר לו את כל דבריו. ומאחר שנתגלתה הסיבה נפתרה הבעיה, שהסבירו לתלמיד שאין מקום לחלישות הדעת, ואדרבה הוא שואל שאלות טובות שהמגיד השיעור לא יכול לתרץ אותם. מותר לתלמיד לדעת זאת, והמגיד שיעור לא יפסיד מזה.
וצריכים לדעת כי אין להתבייש לומר לתלמיד 'איני יודע'. יש הרבה שטועים בזה, מלמדים ומחנכים, חוששים לומר איני יודע. והאמת היא שאין מה להתבייש, וזה לא יגרום שום פחיתות בכבודו של הרב, אדרבה התלמידים יעריכוהו ויחשיבוהו יותר, כי דבר טבעי הוא שהתלמידים מעריכים את הרב, ויש להם יראת הכבוד כלפיו, רק צריך שיתנהג בצורה הגונה ולא יאבד את ההערכה שלו, אבל כשיאמר איני יודע זה לא יגרום לאיבוד ההערכה, ולהיפך, התלמידים יעריכוהו יותר על מידת הענווה ומידת האמת שיש בו.
האם מחפשים כבוד, או זיכוי הרבים?!
מעשה שהיה באברך צעיר, שקיבל משרת מגיד שיעור בישיבה, והוא מצליח מאד בתפקידו באמירת השיעורים ובכל ענייני הישיבה, שהוא נותן יחס טוב לתלמידים, והם נהנים מאד ממנו, ויש לו השפעה על כולם. וכשראו בהנהלת הישיבה שהוא מצליח כל כך, התחילו לשלוח אליו כל מיני מקרים וקשיים שמתעוררים עם תלמידים, והוא מטפל בהם. כל מר נפש בא לדבר איתו ומקבל עידוד, ולפעמים גם מבקשים ממנו לייצג את הישיבה כלפי חוץ, שהוא מתאים ומוכשר לזה.
ובמשך הזמן התחיל להרהר, שהרי הוא בא לישיבה לומר שיעורים, וכעת הוא מקדיש זמן רב לטיפול בתלמידים ושאר עניינים, וכבר אינו "ראש ישיבה". והתייעץ בזה עם אדם אחד, והלה הצדיק את דבריו באומרו כי אכן לא יאה לפי מעמדו לעסוק בדברים כאלו, והתייעץ עם אדם נוסף וגם הוא אמר לו שצריך שיחשיבו אותו, ואם יעסוק בדברים כאלה לא תהיה לו השפעה, כי לא יחשיבו אותו, והוסיף ואמר לו כי "אי אפשר לחיות בדורנו עם שער הכניעה של החובות הלבבות"…
כזו הבנה לא נכונה! וכי מחפשים כבוד, או זיכוי הרבים? אדרבה, זיכוי הרבים הוא רק בענווה ובאהבת חסד. וגם עצם הדבר שהוא מחנך ונותן עידוד לצעירים שיגדלו בתורה, וכי זה לא זיכוי הרבים? הרי זה זיכוי הרבים שאין כמוהו, זיכוי הרבים בתורה, שהוא גם יששכר וגם זבולון, 'יששכר' באמירת השיעורים, ו'זבולון' בזמן שמקדיש לאלו שזקוקים לעזרה, ולזבולון יש אותו השכר כמו יששכר. לכן כל השיקול שלא לעסוק בזה הוא טעות מעיקרו, וגם אין לחשוש שמא לא יחשיבו אותו, אלא אם כן מחפשים את החשיבות החיצונית, אבל האמת היא שאדרבה, יחשיבו אותו יותר, והערכת התלמידים אליו תגדל יותר.
(מתוך דברים בוועידה למחנכים בניר עציון, כסלו תשע"א)
(גיליון 'דרכי החיזוק' פסח תשע"ז)
1/258