יום רביעי ב' בסיון תשע"ט
אחד הבעיות המצויות ביותר בעניין העירוב – גוי השוכר דירה מיהודי
כפי שלמדנו, גוי הדר בחצר שדרים בה שני יהודים, גזרו חכמינו ז"ל שאף אם היהודים עירבו 'עירוב חצרות' זה עם זה, העירוב אינו חל; וטעם הדבר, כדי שיתרחקו ישראל משכֵנות הגוי ולא ילמדו ממעשיו.
ולדעת הרמ"א, אם הבית שבו דר הגוי שייך לאחד מהיהודים הדרים בחצר – אין הגוי אוסר את החצר; אם משום שהיהודי לא השכיר לו את ביתו על דעת שיאסור עליו לטלטל חפצים מביתו לחצר; ואם משום שאין זה שכיח שיהודי ישכיר לגוי בית בחצר שהוא עצמו דר בה, ובמקרה בלתי מצוי לא גזרו חכמים שהגוי יאסור.
ויש שהסתפק אם כך הדין גם שמשכיר בית בחצר ליהודי מומר, שאינו 'מודה בעירוב', אשר דינו כגוי לענין עירוב חצרות (ראה שו"ע שפה).
[שו"ע שפב, א, משנ"ב ז, וביה"ל ד"ה אינו; ביאורים ומוספים דרשו, 16, וראה שם, 18]
הכרעת המשנה ברורה והחזון איש בנדון של גוי השוכר דירה מיהודי
בהמשך לאמוּר: יש חולקים על דברי הרמ"א, ולדעתם, רק כאשר המשכיר התנה עם השוכר שיוכל להוציאו מביתו בכל עת שירצה, אינו אוסר את החצר, מאחר ובאופן זה נחשב השוכר כאורֵח בעלמא, ואורֵח אינו אוסר את החצר, כאשר הדיירים האחרים, או אחד מהם, דרים בה בקביעות. אבל שוכר גוי שהמשכיר אינו רשאי להוציאו בכל עת, אוסר את החצר. וכן הכריע המשנה ברורה.
ולדעת החזון איש, אף שוכר גוי שבעל הבית רשאי להוציאו בכל עת, אוסר, אלא אם כן היהודי והגוי משתמשים במקום אחד לבישול ולאפייה, שאז נחשב הגוי כדר בביתו של היהודי, בצירוף הסברא הנ"ל – שהיהודי אינו משכיר את ביתו על דעת שיאסור עליו הגוי לטלטל חפצים מביתו לחצר, יש להתיר.
[שעה"צ שפב, ו; ביאורים ומוספים דרשו, 19 ו־25]
באיזה מקרה תלוי דין העירוב במקום מגוריו של אדם מסוים?
בהמשך לאמוּר: אם בעל הבית אינו דר בחצר – אף אם כל בתי החצר שלו הם, והשכיר מקצתם ליהודים ומקצתם לגויים – לפי שני הטעמים הנ"ל בדעת הרמ"א, יש לאסור; כי מאחר והוא עצמו אינו דר בחצר, ולא נאסר עליו מאומה, לא ניתן לומר שלא השכיר לו על דעת שיאסור את החצר; וכמו כן, מקרה כזה שישכיר אדם בית לגוי בחצר שהוא עצמו אינו דר בה – מצוי הוא.
אבל באופן שבעל הבית רשאי להוציא את השוכר בכל עת, ויש יהודי הדר בחצר בקביעות – לדעת המקלים באופן זה כנ"ל, יש להקל אף כשבעל הבית אינו דר בחצר, כיון שדינו כאורֵח; (ובתנאי, שאחד היהודים דר בחצר בקביעות, כיון שרק באופן זה הגוי שנחשב כאורֵח אינו אוסר את החצר, וכנ"ל).
[ביה"ל שפב, א, ד"ה אינו; ביאורים ומוספים דרשו, 25]